החיים על הגבול

מיטל מרגוליס לין על השיח על אודות וירוס הקורונה בטייוואן מנקודת ראות אנתרופולוגית

הערה:

אני לא רופאה, לא חוקרת וירוסים ולא מתיימרת לתת מידע רפואי ו/או המלצות בנוגע לנסיעות לאסיה ולעולם בכלל. מטרת פוסט זה היא לבחון את השיח על אודות הוירוס הסיני קורונה מנקודת מבט אנתרופולוגית מתוך חוויה אישית של החיים ב״צד המסוכן של העולם״.
אם הנכם מתלבטים בנוגע לנסיעה למזרח אסיה, אנא היוועצו במומחים ותפעלו לפי שיקול דעתכם בלבד.

————————————————————————————————

אתמול בערב שוחחתי עם חבר טוב שלי בישראל אשר פתח את השיחה איתי בשאלה, ״נו… אז איך זה לחיות בחלק המסוכן של העולם?״. השאלה הזאת באה ממש ביום שבו יצרו איתי קשר חברים, משפחה, לקוחות וקולגות לעבודה מישראל ומהעולם לבדוק מה מצבי בטייוואן: ״מיטל, האם כבר התחסנתם?״, ״איך אתם שם מגינים על עצמכם מפני הדבקה?״, ״האם בטוח להסתובב בחוץ?״, ״האם ללבוש מסכה על הפנים באמת יכולה למנוע הידבקות בנגיף המסוכן?״. אחרי שעיינתי במספר כתבות עיתונות ותוצרי מדיה בישראל, הבנתי על מה המהומה. קשה שלא לדאוג לי כאשר רואים כתבות עם כותרות כמו התפרצות – נגיף הקורונה יצא מגבולות סין ומעורר בהלה בכל רחבי העולם מככבות במדיה הישראלית.

אני מניחה שרבים מתקשים להאמין כי לא חל שום שינוי בשגרה שלי בטייוואן, וכי בימים אלו אנחנו חוגגים במגוון מפגשים משפחתיים וחברתיים את ראש השנה הסיני – החג החשוב ביותר בשנה עבור בני ההאן, הגזע הסיני. היום יצאתי לרובע שינאי, רובע הבילויים התוסס של טייפה, ונוכחתי לגלות כי אם לא הייתי שומעת על הוירוס – לא הייתי שמה לב שמשהו שונה בהוויי הטייוואני. אנשים מבלים בבתי קפה ובמסעדות, עורכים קניות, ומופעי הרחוב ממשיכים כסדרם בניחוח אווירת ראש השנה הסיני, אשר במקרה מיוצגת השנה במעבר משנת החזיר לשנת העכברוש (ולא, גם לא אוכלים פה עכברושים).

יכול להיות שכן נראים יותר אנשים עם מסכות ברחוב בתקופה זו, אך מי שביקר בטייוואן יודע שגם כשאין וירוס מסוכן טייוואנים רבים הולכים עם מסכות, מתוך חשש להידבק או להדביק אחרים בצינון או בשפעת. לכן סביר שאחוז גבוה מבין האנשים שהולכים בימים אלו עם מסכות בטייוואן היו גם חובשים אותן גם לולא התפרצות הנגיף.

נחשפתי בפעם הראשונה לחדשות בטיוואן על אודות הנגיף רק לפני כמה ימים. אולי זה משום שאני לא צופה הרבה בחדשות, ואולי זה בגלל ראש השנה הסיני או הבחירות לנשיאות שהתקיימו לא מזמן – שהם עדיין הנושאים הלוהטים ביותר בשיח היום-יומי המקומי. לפני מספר ימים סיפר לי שותפי הטייוואני בפגישת עבודה כהערת אגב על הווירוס, והגניב הערה על כך ש״הסינים האלה אוכלים כל דבר שזז״. הוא גם הוסיף מייד שבשנת 2003 היה נגיף דומה באזור, אבל טייוואן ידעה להגן על עצמה כי טייוואן מפותחת מאוד מבחינה רפואית וטכנולוגית. הרושם שהצטייר אצלי בשיחה היה שמדובר במשהו שלא שייך אלינו אלא ליבשת הסינית הגדולה. שיחות מסוג זה מעלות אצלי גם הרהורים רבים על אודות הזהות הטייוואנית, אשר מבחינה גזעית נחשבת האן (הגזע הסיני) אך מבחינה תרבותית מרבית בני המקום תופסים את עצמם כשונים מאוד מהסינים ביבשת הגדולה (אעסוק בכך בהרחבה במאמר נפרד).

נכון למועד כתיבת שורות אלה נמצאו בטייוואן חמישה חשודים בהידבקות בנגיף, אך כשאני שואלת קרובי משפחה, כולם אומרים לי שהם מבודדים ואין סיבה לדאגה מיותרת. היום בארוחה המשפחתית ציינו חמי וחמותי שטייוואן הייתה המקום הראשון בעולם שעצר טיסות נכנסות מהעיר ווחאן הסינית, שם התגלה הנגיף לראשונה, ושטייוואן הוציאה אל מחוץ לגבולותיה כל דבר שעלול להוביל להתפשטות הנגיף. ועל כן התפיסה המקומית היא שאנחנו בידיים טובות ואין סיבה לדאגה. חשוב לסייג ולהזכיר שזה השיח במשפחה הטייוואנית שלי ובקרב מכריי, ויכול להיות שמקומיים אחרים משמיעים גם נרטיב אחר. ועם זאת, אותו נרטיב חוזר גם במדיה המקומית: בכתבה בעניין הווירוס בחדשות הטייוואניות הוזכר כי יש להיזהר משמועות לא נכונות שמופצות במדיה, וכתבה נוספת פירטה על המאמצים שעושה טייוואן כדי למנוע את התפשטות הנגיף.

הפער בין החוויה הישראלית של מה שמתחולל באזור לבין החוויה היום-יומית שלי העלה אצלי שאלות רבות בנוגע לתפיסת האחר, האקזוטיקה האסייתית, וסוגיות במגעים בין-תרבותיים.

בחיים המודרניים של המאה העשרים ואחת, אנחנו נתקלים לעיתים קרובות – הן כפרטים בודדים והן כתרבויות וכקהילות – באנשים ממקומות זרים, רחוקים ובעלי רקע תרבותי מגוון ושונה מאיתנו. לפעמים מתרחשים המפגשים הללו פנים אל פנים, אך במרבית המקרים הם מתווכים באמצעות מסכי טלוויזיה, קולנוע, יוטיוב, ספרים ותשדירי חדשות, בנסיעות לחו״ל מבעד לעיני התיירים, במסעדות אקזוטיות בתל-אביב או בחשיפה שטחית לעימותים פוליטיים. כל דבר זר המגיע מתרבות אחרת – כל סרט, מאכל, מילה בשפה לא מוכרת או מאמר בעיתון – הם אתרים שבהם מתנהלים מגעים בין-תרבותיים. המפגשים הללו יכולים להיות נעימים, מעניינים ואקזוטיים, למשל כשאנחנו אוכלים סושי טעים מעשה ידיו של סו-שף יפני, או צופים בסרט מסקרן על טיבט המסתורית. אך מפגשים אלו יכולים להיות גם קשים, מנוכרים ומפחידים, כמו הבהלה בימים אלו מהווירוס הסיני המאיים להשמיד את העולם.

מי קובע כיצד יתנהל המגע הבין-תרבותי? אנתרופולגים רבים מצביעים על כך שהכלי שדרכו מתקיים המפגש קובע במידה רבה איזה ״ניחוח״ יהיה למפגש והאם הוא יהיה נעים או מפחיד ומאיים. שיח הוא סדרה של היגדים שנוטים להתקבץ יחד סביב אותו נושא, וככל שהיגד משוכפל באופן תכוף ומשמעותי יותר, כך גדלים סיכויו לזכות בסטטוס של ״אמת״ תרבותית. תנועת ההיגדים בתוך מרחב השיח אינה חופשית אלא מאורגנת באמצעות פרקטיקות מוסדיות: לא את הכול אפשר לומר, ולא כל אחד יכול לומר כל דבר. בכל תחום דעת נקבע ערך האמת על פי יעילות מנגנון ההפצה של ההיגד, ובכל מרחב שיח יש מספר מוגבל של דוברים בעלי סמכות שלהיגדים שהם משמיעים יש פוטנציאל הפצה גבוה – כוהני דת בשיח הדתי, חוקרים בשיח האקדמי, או מומחים שונים בעולם הרפואה בהקשר ל״ווירוס הסיני״.

כשמתבוננים במנגנונים של המדיה המערבית בכל הנוגע לוירוס, קשה שלא להעלות את השאלה איך בין לילה קיבל ה״מזרח״ האקזוטי והמסקרן תיוג של מקום מאיים שבו מסתובבים אנשים חולים עם מסכות, אוכלים דברים מלוכלכים ומפיצים נגיף אשר מסכן את האנושות כולה – ובמיוחד אותנו המערביים. ממש בעת כתיבת שורות אלה פרסם מכר טייוואני שלי תמונה בפייסבוק שבה נראה פקיד קבלה במלון ישראלי מרכיב על פניו מסכה כשלדלפק שלו התקרבה קבוצה של אסייתים, וכשדיבר איתם שמר על מרחק ונזהר ממגע מיותר. כשמסתכלים בצורה אובייקטיבית על מספר הנדבקים בנגיף בהשוואה לאוכלוסיית סין, קשה שלא לתהות אם זה לא עבר את גבול הטעם הטוב – ואני יכולה לומר בלב מלא כי ההיסטריה והפרנויה בישראל לגבי אסיה מתפשטות בקצב מהיר בהרבה מאשר וירוס הקורונה באזורנו.

״סופו של הסיפור המדאיג הזה עדיין אינו נראה באופק״, כך מסתיימת לה כתבת חדשות ישראלית העוסקת בנגיף. כשצפיתי בכתבה בעודי מוקפת טייוואנים העסוקים ביום-יום שלהם, לא יכולתי שלא לחשוב שהסיפור המדאיג באמת הוא היכולת של המדיה להנחיל בתוכנו חרדות ופרנויות אשר פוגעות בהבנתנו את המציאות וגורמות לנו לחוש כי אנחנו נמצאים תחת איום מצד אויב חדש שעומד להשמיד את כלל האנושות. הפעם זכה האויב לסטטוס הנחשק של אדם עם פנים מלוכסנות מארץ הדרקון אשר אוכל נחשים לארוחת בוקר.

להרחבה נוספת: כתבת חדשות ישראלית לעומת כתבת חדשות הטייוואנית הסוקרת את הנגיף.

תמונה ראשית – מם שרץ בווטסאפ הטייוואני – ברכה מסורתית לראש השנה הסיני, עם מסכה