תרבות האוכל

לציון יום המודעות למחלות נדירות (29.2), הקדיש נמרוד לוז את פינתו בתוכנית שלושה שיודעים להפרעות אכילה נדירות והקשר בין אוכל לבעיות נפשיות

לרובנו אוכל הוא לא רק מקור האנרגיה לחיים ומעל ומעבר להיותו מרכיב לסיפוק צרכים ביולוגיים הוא מרחב מענג. אוכל הוא מקור של הנאה משלל סיבות ובראש ובראשונה מבחינה נויורביולוגית אבולוציונית. מוחנו מכוון לחוות הנאה כאשר אנו אוכלים מהטעם הפשוט שללא מזון לא היינו שורדים. לולא המניע הזה ספק רב אם בני אדם היו פוצחים במאמץ הרב שנדרש מהם לצוד חיות לאסוף פירות וירקות במשך מאות אלפי שנים כדי ולספק את האנרגיה הדרושה להם מאיסוף מזון. ולכן בשטף היום יום מרביתנו לא עוצרים לחשוב מדוע אנו אוכלים ומסתפקים בעיקר בדיון הפנימי והבלתי פוסק של מה נאכל שיסב לנו הנאה מרובה יותר. אך מסתבר שגם בסיפוק צורך ביולוגי זה מתרחשות לעיתים הפרעות שביטויים הוא בקשיי אכילה או קשים הנלווים לאוכל ומסוגים שונים.

כמעט חצי מליון איש בישראל סובלים מסוגים שונים של הפרעות אכילה למרות שרובם לא יגיעו לידי אבחון או טיפול. השמות המוכרים להפרעות אכילה בנושא הם אנורקסיה ובולימיה אך מסתבר שקיימות הפרעות אכילה אשר בשל נדירותן מתוארות בעיקר בספרות המקצועית ואינן מגיעות, על פי רוב, לידיעת הציבור הרחב. מי מאיתנו שעבורו אוכל הוא הנאה – ואני מתעלם לרגע מהעובדה שלרובנו בעידן השפע הנוכחי יש חרדות ומתחים הקשורים באוכל ובעיקר באכילה מרובה מידי – יתקשה להבין כיצד המרחב המענג הזה הוא סיוט מתמשך לבעלי התסמונות השונות שאתאר להלן.

בספרו של גבריאל גארסיה מארקס מאה שנים של בדידות מופיעה יום אחד בפתח ביתה של משפחת בואנדייה, המשמשת כציר העלילה המרכזי, ילדה שאינה מדברת ונושאת עימה שק המכיל את עצמות הוריה ומכתב המפציר בהם לקבלה לביתה. הנערה הצעירה היא בעליל פוסט טראומטית שכן אינה מדברת במשך ימים רבים ועל פי רוב אדישה לגמרי למתרחש סביבה ומסרבת לאכול במשך זמן רב. וכך מתאר מארקס את הגילוי של הפרעת האכילה שממנה סובלת רבקה כפי שקראו לה בני המשפחה: שום דבר לא משך את ליבה חוץ מנגינת האורולוגינים שכל מחציתה של השעה היתה תרה אחריה בעיניים נרעשות, כאילו ציפתה לפוגשה במקום כלשהו באויר. ימים רבים לא הצליחו להאכילה. איש לא הבין כיצד לא מתה מרעב, עד שהאינדיאנים המקומיים שראו הכל ושמעו הכל בהתרוצצותם הזריזה בבית, גילו שרבקה אוהבת לאכול את העפר הלח של הפאטיו, וקרעי טיח שקרעה בציפורניה מן הקירות. היה ברור לכל שהוריה או מגדליה ענשו אותה על הנוהג הזה, שכן עשתה את הדברים בהיחבא ובהרגשת אשמה וניסתה להצניע את המנות ולאכלן באין רואה. מאותה שעה התחילו לשמור עליה בקפדנות ובחומרה רבה. הם הטילו מרה של פרה בפאטיו ומרחו בפלפל צורב את הקירות כי האמינו שככה ישרשו את המידה הרעה הזאת (מארקס, מאה שנים של בדידות, עם עובד 2007, עמ' 47).

כיום אם היתה רבקה מובאת היום למרפאת הפרעות אכילה מן הסתם האבחון שהיתה מקבלת היה של תסמונת פיקה. מדובר בהפרעה כפיתית של אכילת חומרים שאין להם ערך תזונתי כדוגמת עפר, טין, סבון, קרח, זכוכית, אבנים, גפרורים שרופים, חפצים חדים ועוד. התסמונת תוארה לראשונה על ידי לא אחר מאבי הרפואה היפוקרטס ועד לזמן המודרני נהוג היה לשייך אותה לבעיות אכילה של תינוקות וילדים צעירים. כיום ברור לחלוטין שמדובר בהפרעת אכילה שחוצה גילים ותרבויות. התסמונת כונתה פיקה שהוא השם הלטיני של העקעק, שהיא ציפור השייכת למשפחת העורבים שידועה בחיבתה לגניבת עצמים מבריקים ולנטייתה הלא בררנית לנסות ולאכול הכל.

הפיקה הוא שם כללי לסדרה ארוכה של הפרעות אכילה ממוקדות יותר שנסבות כאמור סביב הדחף לאכול חומרים שהקשר בינן לבין תזונה מקרי בהחלט. וכך נמצא את הגיאופאגיה שהיא אכילת עפר או חימר ולעיתים קשורה אכן לחסרון במינרלים מסויימים בגוף. הפרעה זו היתה פעולה מקובלת יחסית בקרב אוכלוסיית העבדים השחורה בארצות הברית ככל הנראה בשל הדיאטה הלקויה שאליה נחשפו. תתי סוגים ידועים של הפיקה הם לדוגמה ליתופאגיה אכילת אבנים, אקופאגיה אכילת חפצים חדים, גאומלופאגיה אכילת תפוחי אדמה במצבם הטבעי, טרכיופאגיה אכילת צמר, שיער וסיבים נוספים ופלומפאגיה אכילת עופרת.

תסמונת פיקה אינה ניתנת לבדיקה בדרכים הרגילות ועל פי רוב מדובר באבחנה וטיפול דרך פסיכותרפיה וטיפול נפשי. קשה להעריך כמה מאיתנו סובלים מהפרעות אכילה קיצוניות אלה שכן על פי רוב החולים אינם מאובחנים אך דומה שהאוכלוסיות בהן יהיו אחוזים ניכרים יותר של בעלי התסמונת היא ילדים צעירים, נשים בהריון ואנשים על הרצף האוטיסטי. אך הפיקה היא רק אחת משורה של הפרעות אכילה נדירות שמשבשות את חייהם של החולים ועל פי רוב לא מוצאות את דרכן לטיפול. תופעה שאינה מוגדרת כהפרעת אכילה אך קשורה לאוכל היא הפרעת אכילה לילית במסגרתה הסובלים ממנה הולכים בשנתם ונוטים לאכול תוך כדי כך. האוכל שנאכל באפיזודות הליכה ליליות אלה נוטה להיות מזון נחמה כלומר עתיר שומן ועתיר סוכר שאותם אנשים ימנעו מאכילתו בזמן ערות.

תסמונת הפרעה נוספת קרויה העלאת גירה במסגרתה הלוקים בה מעלים את האוכל כדי ללעוס אותו ולעכלו מחדש או במקרים מסויימים לירוק אותו. הלוקים בתסמונת זו אינם מדווחים על תחושות לא נוחות או מרירות המתלווה לפעולה אלא דומה שעושים זאת באופן שהוא טבעי למדי. קיימות גם תסמונות הפרעה שאופייניות מאוד לעידן הנוכחי המודרני כמו תסמונת הגורמה. מדובר בהפרעת אכילה נדירה למדי במסגרתה אנשים עוסקים באופן אובססיבי בעיסוק במזון עילית. הם משקיעים זמן רב ברכישתו או הכנתו ובוודאי באכילתו ויש כנראה קשר בין התנהגות זו להתנהגות קומפולסיבית באופן כללי אך חלק מהחולים היו לאחר אירוע מוח, שבץ או בעיה כלשהי בצידו הימני של המוח.

כדי לנסות ולהבין את מה שרובנו מן הסתם נתקשה להבין אני מבקש לחזור לעוד תיאור של מארקס את רבקה והתקפי אכילת העפר שלה. התיאור מצליח להציג את התסמונת מנקודת מבטו של הלוקה בה ובמקרה הנוכחי נבעו משברון לב לאחר אובדן אהובה:

בערבים הגשומים, כשהיתה רוקמת בחברת קבוצה של חברות במסדרון הבגוניות, יש שהיתה מאבדת את חוט השיחה ודמעת געגועים המליחה את חיכה למראה תלי העפר הלח וערימות הבוץ שבנו התולעים בגן. אותן השתוקקויות מוסתרות פרצו בדחף שאין לדכאו כשהתחילה לבכות. היא שבה לאכול עפר. בפעם הראשונה עשתה זאת כמו מתוך סקרנות כי היתה בטוחה שהטעם הרע הוא התרופה הטובה ביותר נגד תשוקה זו. אבל היא התמידה בכך, מובסת מחמת חרדה גוברת ולאט לאט חזר אליה התיאבון של אבות-אבותיה, טעם המינרלים הקמאיים, הסיפוק המושלם שבמזון המקורי הקדמון.

 (מארקס, מאה שנים של בדידות, עם עובד 2007, עמ' 70).

תמונה ראשית – רבקה – איור של  Alini Stulini