תנו להם לשחק!
אנתרופולוגית הספורט שלומית גיא בפוסט ראשון בבלוג 'מסביב לכדור' על חשיבות המשחק ולא התחרות אצל ילדים
ינואר. הבת שלי חוזרת מחוג הריקוד קצת מבואסת. בדרך כלל היא חוזרת ממנו מוארת. "אימא, את יודעת, התחלנו להתאמן לקראת מופע ההורים בסוף השנה", היא מספרת. "ומה זה אומר?" אני שואלת, מנסה להבין את המבט העגמומי בעיניים שלה. "אנחנו מתחילות בחימום ואז כל השיעור מתאמנות רק על השיר של ההופעה". שיחה קצרה עם המדריכה בחוג מבהירה שזו בערך התמונה. החל מחודש ינואר מתחילות ילדות בנות 6 להתאמן לקראת הופעה מול הורים שתתקיים בחודש מאי. למה? כי הרבה יותר חשוב לקבל מבטי הערצה ומחיאות כפיים של מי שמשלמים עבור החוג מאשר באמת לאפשר לילדות ללמוד את הגוף שלהן, להתנסות, להכיר תנועות חדשות, ליפול, לצחוק ולקום.
בשנת 1978 פרסם חוקר הספורט אלן גוטמן את הספר "From ritual to Record", בו הוא מתאר את תהליך השינוי שעברה הפעילות הגופנית ממשחק לתחרות. משחק לפי גוטמן הוא חופש. הוא הפעולה הפיזית חסרת המטרות שנעשית לצורך ההנאה בלבד. משחק בעיקר חשוב אצל ילדים. ההנאה היא העיקרון החשוב ביותר של מוטיבציה פנימית ומשחק שהוא גם הנאה מאפשר לילד להגדיל את היקף הזמן ועומק ההתעסקות שלו בפעילות מסוימת. משחק הוא להעיף עפיפון, לשחק מטקות על חוף הים, לא כי מישהו סופר נקודות או יכול להפוך אותך לכוכב אלא בגלל שזה נעים, כיוון שזה מעודד שיתוף פעולה ועבודת צוות בין חברים, כי זה מרומם את הנפש. ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינגה הסביר שהמשחק הוא ביטוי ל"רצון לצור צורה ערוכה יפה, הנותנת רוח חיים במשחק לכל מערכותיו. רוב המילים המשמשות לכינוי חלקי המישחק, מקומן בתחום האסתיטי; אנו מבקשים לציין בהן גם את פעולות היופי: מתיחות, שיווי-משקל, איזון, חילוף, ניגוד, שינוי-נוסח, קישור והתרה, הפרדה. המישחק מרתק. הוא מושך לב…, הוא מקסים. הוא מלא שתי המידות המעולות, שעשוי אדם לחוש בדברים ולהביעם: הוא מלא ריתמוס והרמוניה"
ברגע שהמשחק הופך להיות הצגה הוא מאבד את המאפיינים האלה. באנגלית השימוש הטרמינולוגי מדגיש זאת בצורה הטובה ביותר. Play הוא משחק של חופש והרמוניה בעוד ההצגה ה-display הוא הניגוד הגמור של המשחק (ולכן השימוש במילת הניגוד dis). גוטמן מוסיף: "אתלט המתיק את תשומת לבו מהפעילות עצמה אל הקהל, ומציג למען האוהדים שלו, מפר בעצם את הקוד הספורטיבי". כששיעורי הריקוד בחוג של הבת שלי הופכים ממשחק להצגה בפני ההורים, הם מאבדים את כל הערך שיש לחופש עבור הילדים. הם הופכים מביטוי של הנפש ליכולת לחזור שוב ושוב ושוב על אותן תנועות מונוטונית, הם הופכים מביטוי של יצירתיות וחדשנות לביטוי לצייתנות וכניעות.
ביקשתי לדבר עם המדריכה בסוף השיעור. "את מבינה" אמרתי לה. אני כאימא מעוניינת יותר שהבת שלי תגלה את עצמה, תחווה חוויות חדשות, תגלה את העולם של הריקוד בלי לחץ ומבטים בוחנים, וזה חשוב לי יותר מאשר לשלוח לכל המשפחה את הקטנה עושה פירואטים בחצאית טוטו". למזלי, מצאתי אוזן קשבת והחוג חזר, ברובו, להיות משחקי. אבל את מה שהצלחתי לעשות בקלות יחסית בחוג לריקוד, קשה יותר לעשות בחוגים של ילדים בענפי כדור. גם כאן, ילדים שמשחקים כדורסל וכדורגל מגיעים מאהבתם למשחק. הם חולמים ללהטט בכדור כמו מסי או לסובב את ההגנה כמו יאסיקיביצ'יוס. אבל העובדה שהם מתחרים בכל שבת נגד קבוצה אחרת, הציפיות של ההורים שלהם ושל המאמנים שלהם לתוצאה הופכת את המשחק להצגה, במקרים רבים מדי לטרגדיה. היתרונות של המשחק שמבוסס על מוטיבציה פנימית, מזמין את הילד להכיר, ללמוד, ליצור צורה חדשה, הולכים לאיבוד לטובת מאבק על מיקום שלא-אומר-שום-דבר בטבלה. הארכת תקופת הילדות שהתקופה המודרנית מאפשרת לילדים היום, שמאפשרת להם אפילו בגיל 30 היום לא לקבל החלטות גורליות, נעלמת לגמרי באימוני ספורט בהם ילדים מצופים "לשחק כמו גברים" ו"לירוק דם על המגרש!".