מסמני דרך

בן בלק כותב על  אנמארי מול, האנתרופולוגית המתחקה אחרי היווצרותן של המציאויות השונות

פינה שבה אנתרופולוגים מציגים אנתרופולוגים בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם

"מי הם האנתרופולוגים החשובים בתחום?" נשאל לירון שני ועצם השאלה גרם לו לתהות. לא רק מי הן באמת אותן דמויות מובילות – אכן שאלה מסובכת בעידן זה שבו נדמה לפעמים שיש יותר חוקרים מנחקרים, ונכתבים יותר ספרים משישנם קוראים – אלא גם, כמו שלירון ציין, כיצד ניתן בכלל למדוד או לדרג כזו מין 'חשיבות', לא כל שכן בתחום הידוע בסלידתו מתשובות חד-משמעיות ומשורות תחתונות בכלל.

הפתרון שהוא הציע, הוא מספר, הוא מדור זה: ניתן לאנתרופולוגים עצמם לכתוב על האנתרופולוג המשמעותי ביותר עבורם. נהניתי לקרוא את מאמריהם של עמיתיי, וללמוד מי עורר בהם השראה, מי האיר את עיניהם יותר משהצליחו אחרים, או על כתפיו של מי הם נוהגים לעמוד.

ואני? מי עורר בי השראה? אני לא בטוח שאני יודע לענות על זה. בחושבי על השאלה, אני מגלה שאינני נוטה, אולי, לבחור לי מועדפים. הינה אתנוגרפיה מאירת עיניים, הינה תיאוריה מסקרנת, הינה מונח העשוי להיות שימושי. כמו נווד אני פוסע לי בעולם האנתרופולוגיה ומלקט פריטים הנחוצים לי באותה עת, ואין לי הדחף, או אולי אין לי אורך הרוח, לטעת אוהל בצילו של חוקר או חוקרת אחת.

כך, בעוסקי בפוליטיקה של הרגשות, שרה אחמד, אני מגלה, כבר ידעה להצביע על המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם כעס, פחד או אהבה נהפכים לאובייקטים משני מציאות. בכותבי על תקשורת דיגיטלית, זו ננסי ביים שמיפתה באופן מעורר התפעלות את אותה דינמיקה אנושית מורכבת הנובעת מהמאפיינים הייחודיים של פלטפורמות אינטרנטיות, ובו בזמן מעצבת אותם. ובבואי לומר דבר מה על הקטגוריה הקרויה 'אוטיזם', ועל מה ניתן לומר ממנה על היחס שבין חברה, היסטוריה ומדע, אני שמח לגלות שאמילי מרטין ומרגרט לוק כבר סיפקו תשובות מפורטות המשמשות אדמה פורייה לתובנות נוספות.

מכאן שהבחירה שלי באנמארי מול (Annemarie Mol), מאוניברסיטת אמסטרדם, היא לפחות בחלקה התחמקות מהשאלה. אינני ממהר לקבוע כי היא האנתרופולוגית שהשפיעה עליי ביותר, ועם זאת שמה עולה בראשי מכיוון שהיא זו שסיפקה לי את התשובה המועילה ביותר, בעיניי, לשאלה שהטרידה אותי מאז שהתחלתי לעסוק באוטיזם במחקרי: מהו היחס בין טבע לתרבות בהקשר של אוטיזם? או במילים אחרות, האם אוטיזם הוא אכן חיווט שונה של המוח, תופעה טבעית שבה נכרך בעשורים האחרונים, כלאחר מעשה, שיח מדעי, חברתי, ותרבותי? או שמא עיסוק זה הוא זה שיצר את התופעה הזו המכונה אוטיזם, ולולא הוא, כלל לא ניתן לומר שהתופעה קיימת?

כן, המודל הרפואי מול המודל החברתי. פוזיטיביזם מדעי מול גישת ההבניה חברתית. ריאליזם מול אידיאליזם. לא בחרתי לעסוק בשאלה הזו, אך מצאתי שלאן שלא פניתי, היא התלוותה אליי בעקשנות. מול הציעה לי לשאול שאלה אחרת במקום, מעניינת יותר, מעשית יותר – ומאיימת קצת פחות.

מול לא עסקה מעולם באוטיזם, עד כמה שידוע לי, אך עיסוקיה בתחומים אחרים הקשורים לחולי, מוגבלות, או גוף האדם בכללו שירתו אותי נאמנה כמעין מצפן שבאמצעותו אני מצליח לנווט בימים הסוערים של העיסוק המפרך, והקצת לעוס, בשאלת הטבע מול תרבות. או לכל הפחות, מול העניקה לי מצוף שבעזרתו אני מצליח, רוב הזמן, לשמור על הראש מעל למים.

ספרה משנת 2002, The Body Multiple: ontology in medical practice, הוא בעיקרו מחקר אתנוגרפי שנערך בבית חולים הולנדי ועוסק בטרשת עורקים. מול עושה שימוש באופנים הנבדלים שבו אנשים מתחומי ידע שונים מבינים, או מבנים, את המחלה כדי להעלות טענה באשר לטיבו האונתולוגי של הגוף האנושי. בעצם, באשר לטיבה של המציאות עצמה.

אין טעם, נדמה לי, לנסות לשטוח את הטיעון כולו במעט המקום שנותר לי. ולא אעשה עימו חסד אם אנסה לקצרו לפסקה אחת צפופה. אז רק אציין, כדי לא לאכזב, שהמהלך של מול כרוך בהשלכה לכל הרוחות של הדיכוטומיה של טבע מול תרבות, אובייקט מול סובייקט. זהו לא ניסיון לפתור את המתח או לגשר מעל הפער. זוהי קריאה להתכחש לו. כדי להשיג זאת, מול מציעה לנו לעסוק בתהליכים במקום בתמונות, במה שמתהווה במקום במה שישנו, ובמכלול במקום בחלקיו. הסתכלות זו מובילה אותה לטעון (זהירות: ספוילר) שהמציאות איננה אחת אלא מרובה, כאשר היא ללא הרף מותקנת (enacted) על ידי שחקנים שונים, בזירות נבדלות, ובאמצעות גופי ידע מגוונים.

אין טעם או תוחלת, אם כן, כך לפי מול, בשאלה 'מה קדם למה'. תחת זאת, עלינו לשאול כיצד ומדוע נתהוותה המציאות – או ליתר דיוק, נתהוו המציאויות – כפי שנתהוו. ועבורי, בכל אופן, בעודי מתמרן בין עוד מאמר בסוציולוגיה ועוד מאמר במדעי המוח, המציירים מציאויות שונות שאינן, לכאורה, ניתנות לגישור, הגישה של מול הייתה ועודנה כלי מועיל וחזק.

* בן בלק הוא אנתרופולוג של הרפואה – עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהיבטים החברתיים והתרבותיים של תסמונות הרצף האוטיסטי, בתוך שימת דגש על זהותם, השקפותיהם וחוויותיהם של אנשים הנמצאים על הרצף. ניתן לקרוא עוד חומרים שלו בבלוג מהלך בין הברי(א)ות.

—

הגהה: נילי גרבר