תרבות האוכל

לכבוד יום העוגה הבינלאומי (כן, יש דבר כזה) שהתקיים השבוע (26.11) הקדיש לוז, פרופסור לאנתרופולוגיה במכללה האקדמית כנרת, את פינתו בתוכנית "שלושה שיודעים' לעוגות, טקסים והשפעות תרבותיות:
"שירה המיתולוגי של סמדר שיר בביצוע המפורסם של דץ ודצה על אין חגיגה בלי עוגה, יתכן שלא יכנס לפנתיאון השירה העברית לצידם של אלתרמן, ארז ביטון ואחרים, אבל הוא מדוייק מאוד בתיאור הפיכתה של העוגה למרכזם של טקסים חברתיים רבים. במוקדם של טקסים רבים תמצאנה עוגות לסוגיהן השונים ופעמים רבות גם יותאמו סוגי העוגות לסוגי הטקסים שנקיים. לדוגמא בקהילות יהודיות אשכנזיות, הלייקח (סוג של עוגת ספוג), תהייה העוגה שתוצב בבית הכנסת בקידושים ובימי זכרון. בקהילות ירושלמיות יהיה זה הקינוח המקובל בבריתות ובקרב חסידי גור זו העוגה היחידה המותרת להביא לבית הכנסת לאירועים חברתיים.
קשה לחשוב על מסיבת יום הולדת ברחבי העולם בה השיא של הטקס לא יהייה הוצאת העוגה עם הנרות הדולקים לילדת יום ההולדת וכמובן חלוקתה לכל הילדים. באירועים אלה תוגשנה על פי רוב עוגות שוקולד ולא עוגות גבינה או תפוחים בעיקר משום שאלו קלות בהכנה ומתאימות לקהל היעד. בסין יחולקו במסיבת היום ההולדת עוגיות דמויות שזיף המסמל אריכות ימים. העוגה הופכת להיות מרכז הטקס ודרכה באים לידי ביטוי הסוגיות השונות שהטקס מבקש להוציא לאור.
האנתרופולוגיה מתמקדת בטקסים שכן טקס הוא מכשיר חברתי חזק ובעל משמעות שיש לו גם מרכיב של אוטוריטה חברתית ודרך להפנמת ערכים חברתיים לחברי הקבוצה המשתתפים בו. טקסים הם ביטוי ציבורי ופומבי לעקרונות חברתיים-תרבותיים ודרכם ניתן לומר חברות מיוצרות ומעוצבות כל הזמן ופעמים רבות מעוצבות מחדש. הם מבטאים מכלול מורכב ומגוון של היסטוריה, אמונה ודת, טכנולוגיה, משאבים ועוד ועוד. החל מהמרחב המשפחתי ועד למרחב הציבורי הרחב, טקסים מבטאים את האופן שבו אנו רוצים להיות או לשקף את עצמנו לעצמנו ולאחרים. פעמים רבות המשתתפים לא יהיו מודעים לנסיבות היווצרות הטקס או למשמעויות המצויות בו ויבצעו את כלליו בשל שלל נימוקים אפשריים כמו כך מקובל במשפחה שלנו, אבותינו עשו זאת מאז ומתמיד, זו הדרך הנכונה. מה שפחות ידוע ביחס לטקסים היא העובדה שהם משתנים כל הזמן ושינויים אלה מרתקים משום שהם מלמדים על השינויים המתרחשים בחברה מסויימת.
דוגמה מובהקת לשינוי המתמיד זה, הן עוגות החתונה והדרך שעברו בתרבויות וחברות שונות למה שנדמה היום כטקס אחד גלובלי המתקיים במקומות שונים, בתרבויות שונות ובשפות שונות בדרך דומה למדי. למעשה, עוגות חתונה במתכונתן הנוכחית הן חידוש יחסי (שלא לדבר על העדרן של טכנולוגיות אפיה מודרניות ושפע הסוכר והמצרכים האחרים שנדרשים להפקת התוצאה רבת הקלוריות הזו). עוגות חתונה מתועדות לראשונה ברומה הקיסרית, כאשר בסיומם של טקסי נישואין היו נוהגים לשבור על ראשה של הכלה מעין לחמניה העשויה משעורה כסימן למזל טוב ופוריות. הזוג הצעיר היה אוכל חלק מהפירורים שנוצרו כפעולה הראשונה כזוג נשוי. ולאחר מכן המוזמנים היו גם הם חוטפים מהפירורים שנותרו למזל טוב. המסורת הרומית הזו של שבירת הלחם/עוגה עברה עם צמיחת האימפריה לפרובינציות השונות. בבריטניה הנכבשים הבריטונים לקחו את המסורת צעד נוסף קדימה והיו נוהגים לזרוק את הלחם על ראשה של הכלה כסימן לפוריות. בימי הביניים השתכללו עוגות הנישואין ובמקום עוגות שעורה שטוחות החלו לייצר לחמניות עגולות קטנות ולערום אותן לערימה אחת גבוהה ככל שאפשר – ניתן לראות בכך קדימון לעוגות השכבות המורכבת של ימינו – והחתן והכלה היו מנסים להתנשק מעל המגדל המתוק הזה. המסורת כמובן ייחסה הצלחה לנישואין אם אכן הצליחו להתנשק מבלי להפיל את הערימה. במשך מאות בשנים באירופה הוגשו עוגות חתונה בדמות הפאי שהיה נקרא פאי הכלה. מתכון של פאי לחתונה מ1685 מעלה כי היה זה מאפה בצק שמולא בשלל 'מתאבנים' כדוגמת צדפות מאכל, אשכי תיש, גרונות, כרבולות של תרנגול וצנוברים. אוסף המרכיבים הזה אינו מקרי כמובן ויש בו סמלים של פוריות וגבריות כמובן להצלחת הזיווג. אכילתה של מנה מהעוגה הזו נחשבה כמביאה למזל טוב ולרווקות היתה סיבה נוספת לאכול את היצירה הקולינרית הזו שכן היה נהוג להחביא טבעת ומי שמצאה אותה כמובן שיפרה את סיכוייה להיות הבאה שתתחתן. מסורת שהועתקה לזריקת זר הכלה לאורחות הרווקות כפי שמקובל היום.

לקראת המאה השבע עשרה החלו עוגות חתונה להחליף את פאי הכלות. לרוב המשפחות עדין לא היו תנורים ואופים היו מביאים לאירוע שני חלקים של מאפה בצק בנפרד ובמהלך הטקס היו משלבים מילוי בינהם ונותנים את היצירה הזו לחתן ולכלה. אלו היו הולכים לביתם החדש ורק שם הכלה היתה נוגסת בפרוסת עוגה וזורקת מעל ראשה את החלק הנותר שוב כבטוי סמלי להצלחה עתידית. החתן גם הוא עשה זאת וזרק את חלקו ביחד עם הצלחת ואם נשברה היה זה כמובן סימן למזל. השינוי המשמעותי בעוגות החתונה התרחש עם הפיכתו של הסוכר הלבן לנגיש וזול ואז גם החלו להופיע העוגות עם הציפוי הלבן שהפכו להיות במידה רבה מודל לחיקוי בעולם כולו. הציפוי הלבן הוא ביטוי סמלי לתומתה של הכלה בצד כמובן הפגנת עושר כלכלי לאורחים הרבים. עוגת החתונה העשויה משלבים שונים בדרך כלל עיגולים הופיעה במהלך המאה שמונה בלונדון. היה זה שוליית אופים שהתאהב בביתו של הבוס והדרך שמצא להרשימה היתה לייצר עוגה מתוחכמת המשקפת את אהבתו כדי לשכנע להסכים להתחתן איתו.
כיום קשה לחשוב על טקס חתונה ללא עוגת החתונה. בעידן הגלובלי בו אנו מצויים עוגות חתונה הפכו גנריות למדי ונמצא אותן לא רק במערב שם החלו בצורתן הנוכחית אלא גם באזורי תרבות אחרים כסין, יפן אפריקה ועוד. עוגת החתונה הופכת להיות לאירוע טקסי בתוך הטקס הגדול של הנישואין ומוקד מרכזי שלהם. למעט אולי המרכיב הדתי שמופיע בחתונות מסויימות, חיתוך העוגה על ידי בני הזוג וחלוקתה למוזמנים הוא שיאו של האירוע. ואם בעבר היה זה תפקידה של הכלה במהלך המאה העשרים הפכו העוגות כה מורכבות ומתוחכמות שפעמים רבות נדרשת עזרה של החתן בחיתוך הן בשל הרב שכבתיות של העוגה והן בשל עוביו של הציפוי המסוכר שנועד בין השאר גם להקנות יציבות לעוגה. כמובן שניתן למצוא לכך גם הקשר סמלי בדמות הדרך החדשה והמשותפת שיוצאים אליה החתן והכלה והצורך שלהם לפעול יחדיו מעתה כיחידה אחת.
ניתן למצוא מסורות רבות ואמונות הקשורות בעוגות החתונה. במקומות מסויימים נהוג לשמור חלק ממנה בהקפאה ולחלק למשפחה ביום השנה הראשון. יש מי שלוקח חלקים ממנה ומציב מתחת לכרית כסגולה לפוריות והצלחת הנישואין. במקומות אחרים מחלקים את העוגה בין משפחות החתן והכלה ואכילתה בשבועות שלאחר מכן מסמלת מזל טוב והצלחה רבה לזוג. עוגת החתונה הפכה להיות חלק מרכזי בטקסי החתונה המודרניים, הוצאתה של העוגה למרכז האולם, הברכות שמברכים המוזמנים השונים את בני הזוג במעמד זה, חיתוכה של העוגה על ידי בני הזוג הטריים וחלוקתה לאורחים הם שיקוף של אירוע החתונה כולו המבטא הסכם חברתי-תרבותי-כלכלי בין שני בני זוג אך גם היותם חלק ממערכת חברתית רחבה יותר. האכילה המשותפת של העוגה בשיאו של הטקס מבהירים היטב את המעמד המרכזי של עוגות בחיינו.