הטקסט כתרבות

אורלי ניטיס יעקובי על ההבדל בין המחקר לכתיבה ועל החשיבות הקניית מיומנות הפיכת הטיעון והתיאור לטקסט

לפני כמה שנים עבדתי במחקר סוציולוגי שהתקיים בבית חולים. המחקר לא היה אתנוגרפי, אבל התקיימו בו תצפיות: המטרה שלנו הייתה להבין את תהליך ההטמעה של מערכת חדשה לרישום מידע שנכנסה באותם ימים לבית החולים, ואחד הכלים לכך היה התבוננות בהדרכות הצוות, בשינויים בנוהלי העבודה במחלקות, ביחס הצוות כלפי המערכת וכן הלאה.

באותה עת כבר היה לי ניסיון במחקר איכותני, ואפילו בקיום תצפיות, אבל דבר כזה לא חוויתי מימיי. נכנסנו למחלקה נרגשים ומסורים עם יומן השדה ביד – מחברת ספירלה עבת-כרס ועט – ובתוך רגע הציף אותנו בית החולים במלוא סערתו: טלפונים מצלצלים, מטופלים במסדרונות, רופאים/ות ואחים/ות מתרוצצים בשיח בלתי פוסק עם מטופלים, בני משפחות ובינם לבין עצמם, מנהל המחלקה נכנס פתאום, מישהו הופנה לבדיקה ואנחנו נגררים אחריו, סניטרים מובילים מיטת חולה, "כוח עזר" באה לנקות, בנות שירות לאומי, מתנדבים, פתקים בעמדת האחיות, פוסטרים על הקירות, מישהו הביא לצוות מגש ממתקים ערביים לכבוד חג שלא הספקנו לרשום… אה כן, ויש גם את המערכת שמוטמעת שם, ובמרכז המחלקה יושבים כמה מטמיעים ומשתלבים בתוך כל זה. ועכשיו קדימה, שלפו את המחברות ורשמו.

אתגרי עבודת השדה רבים וידועים, בוודאי בזירה דחוסה כל כך. אך ברצוני להפנות כאן את הזרקור לפעולה השקופה והיומיומית שבאמצעותה אנו מנסים לכנס את כל המידע המגוון הזה ולייצר ממנו מחקר – הכתיבה. מאז ראשית ימי האנתרופולוגיה השתנתה הטכנולוגיה, השתנו כלי התיעוד, ובכל זאת אנו עדיין מסתובבים רוב הזמן עם מחברת ועט וכותבים בקדחתנות את מה שאנו רואים, שומעים, מרגישים וחושבים כדי לתעד את השדה ולהפיק ממנו את מה שיהיה אחר כך עבודת דוקטורט, מאמרים מכוננים לקריירה, או דוח מחקר שהזמינה מאיתנו עמותה יוקרתית.

הקשר בין כתיבה למחקר איכותני מובן מאליו עד כדי כך, שהוא כמעט שקוף לרוב העוסקים במלאכה. נדמה שכישרון כתיבה הוא פשוט משאב חיוני לכל מי שרוצה להיות חוקר. ולכן אני חושבת שכדאי לעצור רגע ולהפנות אלומת אור אל התהליך שעומד בבסיס כל העבודה שלנו – החל מאיסוף הנתונים, דרך ניתוחם, וכלה כמובן בגיבוש המסקנות ותיווך המחקר לעולם.

כשאנו ניגשים לכתיבת יומן שדה, לפי הגישה האנתרופולוגית הרווחת כיום עלינו לתעד כל פרט הנראה לעין – החדר שאליו נכנסנו, החפצים, התמונות על הקירות, מראה האנשים, השיחות ביניהם. אפשר לשים לב מייד לאתגר שבתיאור של כל זה בטקסט כתוב. מדריכי כתיבה וסדנאות כתיבה רבים נועדו לסייע לסופרות ולסופרים בתחילת דרכם לבנות תיאור ציורי, מהודק ומשכנע כך שתמונה ברורה של המרחב או האירוע תצטייר לקוראים. זוהי מיומנות שהעוסקים במלאכת הכתיבה מקפידים ללמוד ולתרגל שוב ושוב, והתוצאה שלה עשויה להיות כל כך מעניינת, שאחד מתחביביי הוא לקרוא תיאורים של צלמים ואמנים ל"מה אנחנו רואים בתמונה". למשל התיאור הזה של רולאן בארת בספרו מחשבות על הצילום (1980, עמ' 33):

"כשוויליאם קליין מצלם את 'אחד במאי 1959' במוסקווה, הוא מלמד אותי מהו לבושם של הרוסים […]: אני שם לב לכובע-מצחה גדול של הנער, לעניבתו של נער אחר, לצעיף העוטה את ראשה של אישה זקנה, לתספורתו של הצעיר, וכיוצא באלה. אני יכול להמשיך ולהעמיק בפרטים ולהבחין שלאנשים רבים שצילם נאדאר יש ציפורניים ארוכות. שאלה אתנוגרפית: מה היה אורכן של הציפורניים בתקופה מסוימת?"

עכשיו בואו נדמה שאנו נמצאים בעבודת שדה במצעד אחד במאי במוסקבה. האם נכתוב את כל זה ביומן השדה שלנו? באילו מילים נשתמש כדי לתאר את הכובע של הנער ואת המטפחת של האישה הזקנה? לשם כך עלינו להכיר קודם כול מילים מעולם האופנה הרוסי בשנות החמישים, אבל אם נרצה לדייק – גם מילים מעולם הבדים (כובע צמר), וגם מעולם הצורות (כובע מעוגל ושטוח עם מצחיה בולטת מעט), ועוד שלל תיאורים (הכובע חורג מעט ממסגרת פניו של הצעיר ומצל על אוזניו). כל זה דורש כמובן חדות-עין של חוקר, אבל גם יכולת כמעט ספרותית של תיאור מילולי כדי לבטא את מה שראינו במילים.

והנה אחורי הקלעים השקופים שלנו: המחקר האיכותני כולו, בפרט זה האתנוגרפי, נעשה באמצעות מילים. וזה לא משום שאיננו יכולים לצלם את השדה ולהקליט את כל הקולות בו, אלא משום שעבודת המחקר נחשבת לכזו – לפחות נכון להיום – רק כשהיא מומרת מחוויות חושיות ומניתוחים מושכלים לטקסט כתוב. אני יכולה להתבונן במחלקת בית החולים במשך חודשים וגם לצלם בה אלפי תמונות, אבל לא יהיה לי מחקר לפני שאצליח להמיר את ההתבוננות הזו והמסקנות שגיבשתי מתוכה למסמך מילולי שאגיש למנחה שלי, לכתב העת או לספר תקצירי הכנס.

העניין מסתבך ככל שאנו מגיעים לחושים אחרים שהם דומיננטיים פחות בתרבות שלנו לעומת חוש הראייה, ולכן יש לנו הרבה פחות מילים לתאר חוויות שנתפסו בהם. נסו לחשוב כמה מילים יש לנו לתיאור העולם החזותי – צבעים, צורות, פרספקטיבות – לעומת אוצר המילים המוגבל לתיאור צלילים, שלא לדבר על ריחות או טעמים. אם אספר לכם שבתצפיותיי בבית החולים שמעתי צפצוף מוניטור בעמדת האחיות, תוכלו להבין את כוונתי רק אם שמעתם בעבר צפצוף כזה בעצמכם. זאת בהשוואה לתיאור "עמדת האחיות בנויה מדלפק עץ ארוך ובהיר, שחוצה את החדר ומפריד בין הפונים מצד המסדרון לבין האחיות שנמצאות מאחורי הדלפק" – התמונה ברורה פחות או יותר גם אם לא נכנסתם מעולם לחדר הזה.

לפני כשנתיים השתתפתי בסדנת מחקר של החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, שהתמקדה בשילוב חושים שונים במחקר איכותני אתנוגרפי. אחד המרצים בסדנה, אורי דורצ'ין, הציג בהרצאתו כמה ציטוטים מתיאורי ההופעות בתוכנייה של פסטיבל אינדינגב, וכשהאזנתי לדברים נדהמתי לשמוע על המגוון שמצאה קהילת האינדי לתיאור חוויות חושיות של שמיעה. אלה למשל חלק מתיאורי ההרכבים שמצאתי באתר הפסטיבל באותה שנה: "הצטברו שכבות על שכבות, קולות על קולות, מסאונדים נקיים ועד רעש כאוטי"; "גיטרות שמנסרות לאט ובטוח מתוך מקום מחושב ובשל ובאותה נשימה הפוכה גם מעט בוסרי ומיושן, בועט ועצור בו זמנית"; "שירים, ביטים, ומגוון צורות גיאומטריות נפגשים מתחת למטריה של סופר-גרופ זלעפות האינדי-אלקטרו-ג'אז". למעשה כל התיאורים האלה משתמשים בדימויים ובמטאפורות השאובים מעולמות תוכן אחרים, בהיעדר מילים מדויקות לתאר את הצלילים עצמם במילים משלהם.

היכולת לתאר מציאות חושית במילים אינה מובנת מאליה. היכולת לעשות זאת באמצעות מטאפורות מדויקות כך שתמונה ברורה תצטייר לנגד עינינו היא מורכבת פי כמה וכמה. ולכן חשוב להבהיר כאן את המובן מאליו שאינו מדובר מספיק: אדם יכול להיות מטבעו חוקר מצוין וכותב בינוני בלבד, בלי שהדבר יעמוד בסתירה. הכתיבה מצריכה כישורים, מיומנויות ותרגול שונים מאלה שמצריך המחקר. חוקרת טובה צריכה יכולת התבוננות, תשומת לב לפרטים, כישורי ניתוח, הפשטה ותאורטיזציה, ויכולת להפיק תובנות מאורגנות מסיטואציה חברתית. בקיצור, יכולת להסביר לנו את המציאות ולתרום לידע על אודותיה. ואילו כותבת צריכה כישורי כתיבה – מיומנויות בתיאור, שימוש במטאפורות רלוונטיות, אוצר מילים רחב, יכולת ליצור חיבורים רעיוניים קוהרנטיים בכתב. השניים יכולים להתלכד לפעמים, אבל לא בהכרח.

לצערנו, רוב המוסדות האקדמיים היום לא מקדישים מספיק זמן ומאמץ כדי ללמד כתיבה, ולעיתים קרובות גם המנחים לא מקדישים תשומת לב לאתגרים המהותיים שבעניין הזה. סטודנטים לומדים שיטות מחקר ומתנסים במחקר כבר מהשנה הראשונה בלימודיהם, אבל פשוט מצופים לדעת לכתוב בלי כל הכשרה. וכשאנו מגיעים לכתוב אתנוגרפיה מקיפה אי שם בדוקטורט, שדורשת לכל הפחות הכשרה ספרותית כמו של גירץ, לא פלא שנגיע לעורכת נכלמים וחפויי ראש ונרגיש שאנו רק מתחזים לחוקרים.

ולכן חשוב קודם כול להכיר בעבודה הזו, לקחת אותה בחשבון, להתיידד איתה וללמוד את המיומנויות הדרושות עבורה. ואז אולי גם נגלה שזה באמת יכול להיות כל כך כיף, עד שנזכה להתאהב במחקר שלנו מחדש ולבטא אותו סוף סוף במילים שלנו.

בתמונה הראשית: שדות שהפכו לטקסטים, צילום: אורלי ניטיס יעקובי