"> פרשת ויגש: אמפתיה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

פרשת ויגש: אמפתיה

לחוש אמפתיה כלפי מישהו שפגע בך הוא אחד הדברים הכי קשים בעולם. בפרשת "ויגש" ניצב יוסף בפני ברירה לא פשוטה – האם להחזיר לאחיו, שמכרו אותו לעבד, כגמולם? או שמא לחשוף את עצמו בפניהם, אולי אפילו לסלוח להם? הסיפור המקראי מלמד אותנו על כוחה של האמפתיה, ועל השימוש העדין והמורכב בה על ידי שני בניו הבולטים של יעקב, יהודה ויוסף.

אמפתיה, הנטייה להשתתף ברגשותיו של הזולת, נחשבת לאחת מאבני הבניין של היכולת החברתית של האדם. היא מאפשרת לנו להבין זה את זה, להתחבר זה לזה ובתנאים מסוימים גם לעזור זה לזה. הסבר מרכזי לקיומה של האמפתיה באדם וביונקים אחרים הוא חשיבותה האבולוציונית לצורך התפתחותה של מערכת הורית, שמאפשרת לנו להבין את צורכי התינוק הסובל וחסר הישע.

האמפתיה מופיעה בגיל מאוד צעיר: עמיתתי ד"ר מעין דוידוב ואחרים הראו שכבר בגיל כמה חודשים תינוקות מגיבים לסבל של הזולת בצורה אמפתית שממוקדת בזולת. כלומר, הם לא רק מראים מצוקה בעצמם אלא מתייחסים לזולת הסובל. ההופעה המוקדמת של אמפתיה מעידה על כך שהיא טבעית לנו, בעלת מרכיב ביולוגי אולי. ואכן, יש עדויות מרתקות לקיומה של אמפתיה גם בבעלי חיים אחרים, ודאי בקופים אבל אפילו בחולדות!

כדי לחוש אמפתיה אנו נדרשים לשתי פעולות עיקריות. מצד אחד עלינו לשים את עצמנו במקומו של הזולת – לחשוב או לדמיין מה הוא או היא מרגישים. מצד שני, עלינו להתגבר על הרגשות שלנו עצמנו – לווסת את המצוקה שאנחנו חשים כשאנחנו צופים בסבל של הזולת. במחקר של ליאור אברמזון, דוקטורנטית במעבדה שלי, מצאנו שתינוקות עם נטייה לרגש שלילי מראים פחות אמפתיה לסבל של הזולת. אך כשהם גדלים, ככל שהם לומדים טוב יותר לשלוט בעצמם ולווסת את רגשותיהם, הם נהיים יותר אמפתיים.

דוגמה מצוינת לוויסות ניתן לראות בהתנהגותו של יוסף במפגש הראשון עם אחיו במצרים. ניתן לנחש כמה כעס חש יוסף כאשר ראה את אחיו אחרי כל השנים האלה, ואחרי כל הסבל שעבר עליו. אך יוסף שומע ולא מגיב אליהם ישירות. האם הוא חש כלפיהם אמפתיה? חשבו על תגובתו כשהוא רואה אותם מתייסרים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת ... וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ". יוסף חש מצוקה רבה לנוכח הייסורים של אחיו, אך הוא מווסת את רגשותיו ולא מפגין אמפתיה – לפחות לא כלפי חוץ. בניגוד לתגובה האמפתית הראשונית, שהיא ככל הנראה  טבעית ונטולת מאמץ, ויסות התגובה הוא מאומץ, ויוסף יכול להתפרק רק כשהוא לבדו.

אך גם אם האמפתיה היא טבעית לנו ומופיעה בגיל מאוד צעיר, אין הדבר אומר שהיא אינה נשלטת. כך, למשל, לאורך הילדות ילדים לומדים לווסת את תגובותיהם האמפתיות – וגם את תגובתם הכללית כלפי אחרים. הם לומדים כללים חברתיים – למשל, מי איתנו ומי לא, ועם הזמן מעדיפים את בני קבוצתם על פני קבוצות אחרות. יוסף המשיך בוויסות האמפתיה שלו: במשך חודשים, אולי שנים, הוא ידע מה עלה בגורלה של משפחתו, ודאי ידע כמה אביו סובל, אך לא חשף את עצמו. את שמעון לקח כבן ערובה וביקש מאחיו שיביאו אליו את בנימין, אחיו הקטן.

מול התנהגותו קרת הרוח הציב בפניו יהודה אחיו אלטרנטיבה של אמפתיה. דבריו של יהודה אל יוסף מראים הבנה מצוינת של התנאים שמאפשרים קיומה של אמפתיה כלפי הזולת. מחקרים על גבולות האמפתיה מראים שיותר קל לנו לחוש אמפתיה כלפי מי שאנחנו אוהבים מאשר כלפי מי שאנחנו לא אוהבים. יותר קשה לנו לחוש אמפתיה כאשר דעתנו מוסחת או כשאנחנו כועסים. ואחד הממצאים המעניינים ביותר הוא שיותר קל לנו לחוש אמפתיה כלפי מישהו מזוהה, אדם בודד, מאשר כלפי קבוצה רחבה של אנשים (למשל, אנחנו מגיבים בעוצמה רבה יותר לסבל של ילדה מסוימת בסוריה מאשר כלפי העם הסורי כולו).

יהודה התחיל בניסיון להקהות את כעסו של יוסף: "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ". אחר כך פנה לרגשותיו של מי שנדמה לו כשליט המצרי, "יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ". כאמור, היכולת האמפתית שלנו נטועה, אולי, בצורך שלנו לתפקד כהורים לילדינו. יהודה ודאי ידע שאם יוסף אינו בעל לב אבן, המחשבה על ילד קטן ויתום וסובל צפויה לעורר אצלו אמפתיה. יהודה ממשיך ולוחץ עוד קצת, ומתאר את הסבל של יעקב עם היעלמו של יוסף, ואת הסבל העתידי של יעקב אם בנימין ייעדר גם הוא. התיאור העשיר, יודע יהודה, יאפשר ליוסף לדמין את המצב של אב שלבו נשבר כאשר עוד בן אהוב איננו: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה." היכולת לדמין את רגשותיו של הזולת מאפשרת לנו לחוש אמפתיה כלפיו.

כך, לאט לאט ומתוך הבנה פסיכולוגית עמוקה, פירק יהודה את מנגנוני הויסות של יוסף: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק ... וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי ... וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי". לאחר שהוא נרגע, יוסף יכול סוף-סוף לתת לאמפתיה שבו לצאת. הוא מתוודע אל אחיו, מספר להם שהוא מבין מה הם מרגישים ומרגיע אותם, אולי אפילו סולח להם: "אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם".

הרבה אמפתיה נדרשה מיוסף כדי להגיב כך אל אחיו. בעקבות דבריו של יהודה, אותו נער נרקיסיסטי שסיפר לכל מי שהיה מוכן לשמוע על חלומות הגדלות שלו, מראה אמפתיה ברגע הנכון.

פורסם לראשונה - 3 בינואר