"> עשבים הם לא שוטים, בני האדם הפכו אותם לכאלה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

עשבים הם לא שוטים, בני האדם הפכו אותם לכאלה

24/10/2019

עשבים הם לא שוטים, בני האדם הפכו אותם לכאלה' - האנתרופולוג בן בלק מראה כיצד עשבים הם בעצם קטגוריה רחבה ביותר של זנים ומינים שונים, שכל חטאם הוא שהם צמחו מחוץ להקשר ה"נכון". למעשה, עצם הרעיון של "עשבים שוטים" הוא התגלמות החשיבה הסטרוקטורליסטית: בסך הכל צמחיה שאינה במקומה. בפוסט שפרסם בלק בבלוג The Familiar Strange הוא ניסח כמה מחשבות על עשבים, ניכוש עשבים, והחשיבות של הֶקשר. להלן גרסה עברית של הפוסט: 

"משפחתי ואני גרים בבית קטן במושב בנגב המערבי. לא הרבה צומח באזור שלנו בקיץ, כאשר האדמה כה צחיחה שאפשר עוד לראות את עקבות הרגליים שלנו מיום האתמול. כשהתחלנו לטפח את חלקת האדמה הקטנה שלנו, להשקות ולדשן אותה, היא החלה להוריק. אלא שלצמחים שזרענו – חציל, עגבניה, קישוא, תפוחי אדמה וכו' – התלוו אי אלו אורחים לא מוזמנים, שניצלו את ההזדמנות הנדירה למצות סוף סוף את הפוטנציאל הרדום שלהם ולפרוץ מבנק הזרעים שבאדמה כצמחים לכל דבר ועניין: כעשבים.
ככל שטיפחתי יותר את הגינה, כך נאלצתי להשקיע יותר ויותר זמן בעקירת הפולשים הללו אחד אחד. זו עבודה קשה, אבל למדתי ליהנות ממנה. יכולתי לבלות שעות בכריעה ברגליים יחפות, מאמץ את העיניים כדי להבחין בעוד גבעול של דיגיטריה בתוך עלי הדשא, או כדי להבדיל בין עלי הגזר לבין חקייניהם הרעילים - עלי הרוש העקוד. מצאתי את עצמי חושב יותר ויותר על הפרקטיקה המוזרה הזו שגוזלת כל כך הרבה מהזמן שלי.

מהם בכלל אותם עשבים? הרי עשבים לא קיימים בטבע. הם לא יכולים להתקיים בטבע. עשב הוא עשב רק כאשר הוא מסומן ככזה על ידי צופה מהצד. אם מארי דאגלס לימדה אותנו שאשפה היא בסך הכל חומר שאינו במקומו, עשבים הם לא יותר מצמחיה שאינה במקומה. רק כאשר עובד עירייה שאפתן מקיף משבצת פראית בגדר כדי לקרוא לה גינה, תושביה המקוריים מתויגים בבת אחת באות הקין הזה, "עשבים". רק כאשר עובדת אדמה חרוצה מרחיבה את שדה הירקות שלה בשביל לעשות מקום לעוד ערוגת כרובית, צמחיית הבר ששכנה שם עד כה בלא מפריע מוסבת לפתע למטרד. רק עם התיישבות זרה, ילידיות הופכת לאיום.

התחלתי להקדיש יותר תשומת לב לקהילת העשבים הקטנה שלי. והתחלתי להתחרט על שאני מכנה אותה כך. לא מסיבות מוסריות כמובן, אלא מסיבות טיפולוגיות. עשב הוא מונח כל כך לא ספציפי. כל כך מכליל ולא מדויק. כל כך סטרוקטורלי. הרי לכל עשב כזה יש סיפור יוצא דופן לספר. כל אחד מהם הוא תוצר של מיליוני שנות אבולוציה. כל אחד מהם הוא צאצא של זן עתיק שהיגר על פני ימים ויבשות בכדי להגיע להיכן שהוא נמצא כיום. לכל אחד יש מסלול חיים: תרדמה, נביטה, צמיחה משנית, הפרגה, האבקה, הפצת זרעים, רבייה, מוות, ריקבון. לכל אחד מהם יש קנים, גבעולים, נצרים, ניצנים, תפרחת, עלים, אבקנים, יונקות, פקעות, שורשים. הם בולעים את אור השמש, מפיקים אנרגיה, סופגים חומרים מזינים, יונקים מים, מייצרים סוכרים, צורכים פחמן דו חמצני, מפרישים חמצן. הם משמשים בית לדבורה, לחשופית, ליתוש, לזחל, לנחש, לצפרדע, לזבוב, לעכביש, לחומט, לכנימה. לאן אלו הולכים כאשר מקור המזון והמחסה שלהם מוכרז כמיותר ומושלך לצד הדרך? ההקשר עושה את כל ההבדל כשמדובר בעשבים. הנה, לדוגמה, חלקה קטנה שיועדה לשיח פלפל. כאשר אני משקה אותה, זרעי האמיניום, שחיכו בסבלונות באדמה קיצים רבים, מתחילים לנבוט. סוף סוף הם מקבלים את שעתם באור השמש. עליהם הרחבים מעטרים את הערוגה, ומשווים לה מראה אקזוטי כמעט, כמו משהו שנלקח מהגן הבוטני.

אבל הם כפויי טובה, ובמקום להישאר קטנים הם ממשיכים לגדול, ומתחילים להוות איום על שיח הפלפל שלי, לוקחים לעצמם אור, מים ודשן שיועדו עבורו, לא עבורם. אז אני עוקר אותם, במספר משיכות קצרות.

קטן, זה צמח נוי. גדול, זה עשב.

או השיח הזה, הינבוט הסורי. הוא אמנם נראה קטן ולא מזיק, אבל יש לו קוצים קטנים וחדים שחודרים בקלות גם את כפפת הגינון העבה ביותר. הוא נאחז באדמה ביותר כוח מכפי שהיית מצפה, וכמעט בלתי אפשרי לעקור אותו – אפילו אם מצליחים איכשהו לאחוז בו בלי להידקר. תוכל לחתוך אותו מבסיס הגבעול עם המזמרה, אבל הוא חוזר לגודלו המקורי בתוך שבועות קצרים. הוא אוטו-ריווילדר, לפי אנה טסינג. "Auto-rewilders are bold. They are weedy. Like us, they do not play well with others." (2017, 6). הוא אכן לא ידידותי. למעשה, הוא גם לא שיח. הינבוט הסורי הוא עץ תת קרקעי. יש לו גזע שלם מתחת לאדמה, המגיע לפעמים עד לעומק של עשרים מטרים. החלק הנראה שלו הוא בסך הכל הצמרת. כך שהדרך היחידה לעקור אותו לחלוטין (להוציא קוטלי עשבים כימיים), הוא לחפור בור עמוק דיו בשביל להוציאו בחתיכה אחת - גזע, שורשים, והכל. הרבה עבודה בשביל לעקור עשב. אז שמרתי אותו, בחוסר רצון.

ינבוט השדה או ינבוט סורי

האם עשב הוא עדיין עשב כאשר ויתרת על הסיכוי לעקור אותו? או מושבת הסוליבה הזו אשר סיפחה את עצמה למדשאה שלי. בחורף, בקושי אפשר להבדיל בינה לבין הדשא עצמו. היא ירוקה ורכה, ונעימה למראה ולמגע כמו הלא-עשב שסובב אותה. אבל ברגע שהאביב מגיע, היא מתייבשת ומתה, והופכת את המדשאה הרכה שלי למיטת קוצים.

רק במותה, חייה מסומנים בדיעבד כחייו של עשב.

וכן הלאה. וככל שחשבתי יותר על עשבים, כך התחלתי גם לחשוב באמצעות העשבים. לא רק גננים חיים בינות עשבים. עשבים נמצאים בכל מקום. כל כך הרבה דברים סביבנו – חפצים ופרקטיקות, רעיונות וזיכרונות, מילים וקטגוריות – נתפסים על ידינו כמכילים תכונות עשביות: אנחנו מחשיבים אותם למטרד אך ורק משום שהם היו חסרי מזל דיים בשביל להפציע מחוץ להקשר ה"נכון" שאנחנו ייעדנו עבורם. רק משום שהם לא פופולריים. רק משום שהם סומנו על ידינו כנמצאים מחוץ למקומם.

ובאותו אופן שבו ההערכה שלי לגינת העשבים הקטנה שלי צמחה ככל שביליתי יותר זמן בחברתם (אכן, ככל שביליתי יותר זמן בעקירתם...), התחלתי לתהות לאילו צורות נוספות של עשבים מטאפוריים מגיעה את אותה תשומת הלב. אילו קורבנות נוספים של בינאריות סטרוקטורלית יוכיחו את עצמם במבט מקרוב כיותר ייחודיים, כיותר מעניינים, אילו רק נבחן אותם לעומק – במקום להשליך אותם, כעשבים לערימת הגזם, לתוך קטגוריה גדולה של חוסר-תועלת?"