"> חיים חזן על עמנואל מרקס – סוד הקסם החברתי – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו
חמוטל בן סיני

חיים חזן על עמנואל מרקס – סוד הקסם החברתי

במסגרת חגיגות יום הולדת 90 לעמנואל מרקס, ממייסדי האנתרופולוגיה הישראלית וחתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה ואנתרופולגיה, אשר התקיימו במאי 2017 בהשתתפות המשפחה וחברים קרובים, נשא דברים פרופ' חיים חזן – תלמידו וחברו של מרקס. הם מובאים כאן בעזרתה של פרופ' אסתר הרצוג, תלמידה וחברה של מרקס גם היא.

"לפני חמישים שנה גיליתי לראשונה את עמנואל בשיעור שהעביר ובו תיאר בשוויון נפש מפתה, כדרכו, את חלקו בחטיפת כלות בדואיות. ומאז בכל מפגש בינינו נחטפת כלה. כלומר יש ריגוש, הרפתקה וטעם ערב של מים גנובים. נדמה לי שהגיע הזמן להבין איך קורה שבחברתו של עמנואל אין רגע דל, וכיצד זה שהשהייה במחיצתו היא תמיד הזמנה לשבירת השגרה, להפגת השעמום, לסיעור מוחין ולמבט אחר על העולם. יום ההולדת הזה הוא הזדמנות לשאול ואולי אף להשיב.
עמנואל הקדים את זמנו בהרבה עניינים, וגם את עידן דונאלד טראמפ הוא זכה לבשר, לפחות במה שנוגע להכרה בחדשות מזויפות.

אחת החדשות כביכול שעמנואל נוהג להתכחש להן היא הגיל, וקל וחומר הזיקנה. שנים שעמנואל מדבר על לבי לא לחקור זקנים, כי לדעתו הקובעת אין דבר כזה. עד כדי כך הגיעה סרבנותו להכיר בכוחו של הגיל, שהוא ואני הדרכנו יחדיו סטודנטית לדוקטורט שכל מעייניה הוקדש למצגי השווא של הגיל ולשרירותיות שבשימוש בו. למותר לציין שאישור העבודה על ידי האוניברסיטה שוחרת העלומים הייתה כקריעת ים סוף. אז אם לגיל ולמספרים המציינים אותו אין חשיבות, לשם מה התכנסנו היום? מן הסתם לא כדי לסמן החלפת קידומת, מעבר, שלב, מהלך, מעגל או מחזור. מה אם כן?

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏3‏ אנשים‏, ‏‏‏אנשים עומדים‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏‏
עמנואל מרקס יחד עם חיים חזן ומרסיה אישתו - בחגיגות ה90 לפני שבוע (ותודה לאסתר הרצוג)

אנו חוגגים את נוכחותו בקרבנו של איש יחיד ומיוחד, אל-גילי וכל-גילי. כזה שעריצות דימויי הגיל לא יכולה לו, כי היא ממנו והלאה, ולכן הוא בן שיח לכל גיל. הקלישאה "בגובה העיניים" היא עבור עמנואל דרך חיים, ואולי זה מה שעושה אותו, בין היתר, לאנתרופולוג שהוא – כזה היודע להיות שותף לעולמם של נחקריו בלי לפלוש אליו ולשעבדו לצרכיו, כדרכם של לא מעט מעמיתיו. איך זה מצליח לו? מהו סודו של עמנואל, האיש שהאנושי בו תמיד גובר ומגשר על פערים, מתחים ודעות קדומות? האדם שתמיד רואה ומוצא בזולתו את האדם שהוא, גם אם הוא לא בן אדם. מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, הנה טביעת האצבע שלי בפיצוח הקוד המרקסיסטי.

ובכן, זה יותר מעשרים שנה שאני מתבקש לברך את עמנואל באירועים של ציוני דרך משמעותיים בחייו – כנסים לכבודו, פרישתו מהאוניברסיטה, הענקת פרס ישראל, חגיגת הגבורות שלו ועוד – ובכולם, כמברך סדרתי, ביקשתי להתיר את החידה הזו.

בכל אחת מהפעמים הללו ניסיתי להמציא את עמנואל כדי למצוא לה פתרון, ובכולן חשתי שאני נוגע לא נוגע, נמצא שם ולא שם. מדוע? אני שמח לומר שהיום אני אוחז סוף סוף בקצה חוט, ואני יכול להציג בפניכם תוצאות ראשונות של ממצאיי הזמניים ביחס לתעלומת עמנואל, לפחות לגבי תשעים השנה הראשונות. מדוע היה זה כה מאתגר ומתסכל לתהות על קנקנו של האיש?

התשובה החלקית והלא מחייבת היא שבמטוס חמקן עסקינן, כזה החולף מעל לרדאר ומתחתיו בלי שנדע כיצד ולאן מנווט הטייס את תוואי הטיסה ואת יעדיה, ולכן כאשר הוא נוחת הוא תמיד מפתיע, סוחף ובלתי צפוי. ואז הבנתי, שלא אני ממציא את עמנואל, אלא הוא ממציא את עצמו מחדש חדשים לבקרים. וכמו כל ממציא מוכשר הוא אינו מתכופף בפני המציאות, אלא אוכף עליה את דמיונו וחזונו. על כן עמנואל הוא אופטימיסט בלתי נלאה, רואה למרחוק, חדשן ללא גבולות ואנתרופולוג פורץ דרך שליחו לעולם לא נס.

הרוח הרעננה הזו באה ממקור של סקרנות אין קץ וספקנות ללא תנאי, של חתירה אל, תוך חתירה תחת, של אמונה באמת ואי-אמון באוחזים בה. התוצאה היא תמיד ביקורת בונה, מקוריות מפליאה והיפוך יוצרות מטריד ומרטיט. כל אלה נובעים מרצון חוצה זמנים ומרחבים להגיע אל אבן החכמים של התנהגות האנושית באשר היא, על אף תמורותיה ופניה המשתנות, ולעתים המשונות. מבחינה זו עמנואל הוא עץ ירוק-עד, לא נשיר, שעלוותו מתחלפת, אך פריחתה לעולם אינה חולפת. השניות הזו בין יציבות וקביעות לבין תמורה והשתנות היא ליבו של הפרדוקס המרקסיסטי – מהפכנות שמרנית, נוודות מיושבת, טריפת הקלפים תוך הקפדה על כללי המשחק ושבירתם בעת ובעונה אחת; סתירה תוך בנייה.

סרטון שערכה חמוטל בן סיני ליום הולדתו ה-90 של מרקס

אנתרופולוגים אמונים על ניתוח מקרים כאסמכתא לטיעוניהם. אז למרות שלא באנו לדבר אנתרופולוגית, פטור בלא כלום אי אפשר, בוודאי במעמד ה-אנתרפולוג שבינינו. הנה כמה דוגמאות מן השדה לפרדוקס המרקסיסטי של תפניות, תהפוכות וגלגולים במרדף העמנואלי-הארי פוטרי אחרי הגביע הקדוש של סוד הקסם החברתי: מנטישת מורהו השמרן שמואל נח אייזנשטדט לעבר רבו המרדן מקס גלקמן, ממסדרונות האוניברסיטה העברית להקמת החוג באוניברסיטת תל אביב, מהמדשאות המוריקות של הקמפוס ברמת אביב לצייה המדברית של שדה בוקר, מהפניית העורף לחוף הסוציולוגי לעבר הפניית המבט אל האופק האנתרופולוגי, ממגורים באוהלי נוודים לכניסה לבקתות של פליטים, מהשבט חסר הגבולות לגבולותיה של המדינה, מההתארגנות השארותית למערכת הבירוקרטית, מהחברה בת ימינו לתרבות הפרה-היסטורית, מהמיאון רב השנים להידרש לשואה ועד להתעסקות והתעמקות במוראותיה ומשמעותה.
כל אלה מעקשים ומהפכים שעמנואל יזם וצלח בדרכו לקראת מחוז חפץ, שאינו אלא שלב בנתיב לעוד מחוז חפץ בלתי מושג.

אך כל זה לא היה מתרחש אלמלא היה עמנואל מעוגן בחוף מבטחים שממנו יכול היה לצאת לנדודיו, ולהיות הרפתקן של רעיונות חלוציים ומעשים מתריסים.
המעגן המוגן והמגן הזה הוא כמובן המשפחה, ובראשה דליה שהאהבה ששרתה ביניהם הייתה ועודנה המגדלור שלאורו עמנואל מפליג ואליו הוא שב.

ולנו לא נותר אלא לשאול, מהוהמסע הבא, עמנואל? לאיזו עוד הרפתקה אתה נושא את עינייך? אין בלבי ספק שעוד נכונו לך ולנו עלילות מרקסיסטיות גדולות ונצורות. אנו נתאזר בסבלנות. זה ישתלם, כרגיל."

צילום: חמוטל בן סיני