"> חברתי כמילת מפתח בישראלית – Anthropology
הירשם לניוזלטר שלנו

חברתי כמילת מפתח בישראלית

פוסט ראשון בבלוג של עמליה סער "חופרת תרבות". סער, פרופ' לאנתרופולוגיה בחיפה, תכתוב על פוליטיקה, תרבות, ומה שביניהן

בישראל, דיונים ציבוריים על נושאים שקשורים ליחסים אתניים, לאומיים או מעמדיים כרוכים כמעט באופן אוטומטי בוויכוח מִשנה בשאלה אם מדובר בנושא "פוליטי" או "חברתי". הסיווג של סוגיה כפוליטית נתפס כהבלטה של המרכיבים הקונפליקטואליים שלה, ולעתים קרובות הוא גם מייצג תפיסה לפיה הכרה בהקשר הכוחני שמעצב את אותה סוגיה היא תנאי לפעולה אפקטיבית לגביה. לעומת זאת, הסיווג של סוגיה כחברתית מקושר עם תפיסה הפוכה, לפיה טיפול קונסטרוקטיבי בנושאים רגישים מצריך ייצור של קונצנזוס ולא העמקה של שסעים ועוינות. ובמלים אחרות, "חברתי" הוא ההפך מ"פוליטי".

עמליה סער

ניתן לזהות מספר מובנים עיקריים שבהם "חברתי" משמש מילת מפתח בשנים האחרונות, אף כי בהיותו מושג דינמי, המשמעויות המיוחסות לו עשויות גם להשתנות. מובן אחד הוא כשם תואר מכובס למזרחים, בעיקר מהמעמד הנמוך. למרות שמזרחיות כזהות כבר מזמן עברה פוליטיזציה בציבוריות הישראלית – כולל בזירה המפלגתית, התרבותית-אינטלקטואלית והכלכלית – פוליטיקת הזהויות המזרחית מעוררת התנגדות בקרב ציבורים רחבים, הסבורים שהדגשה חוזרת ונשנית של העוול ההיסטורי כלפי היהודים שהגיעו מארצות האסלאם מלבה יצרים מיותרים. כמו כן, בגלל שמזרחים רבים נכנסו למעמד הביניים, רכשו השכלה גבוהה והשתלבו באליטות השונות, רבים סבורים שהפוליטיזציה של המזרחיות גם לא מוצדקת. המושג "חברתי", על העמימות והא-פוליטיות הכרוכות בו, משרת היטב את נקודת המבט הזו, המקפידה להימנע מדיבור ישיר על דיכוי, עוול, ניצול והכפפה.         

מובן מרכזי שני שבו משמש המושג "חברתי" הוא לדיבור על האזרחים הפלסטינים של המדינה היהודית-דמוקרטית. בעוד שרוב האזרחים היהודים מכחישים את היותו של צמד המושגים הזה אוקסימורון, מידי פעם הם נאלצים להתעמת עם הסתירה העמוקה של דמוקרטיה שמקנה העדפה גורפת, מהותית וממוסדת לקבוצת לאום אחת על חשבונה הישיר של האחרת, למשל כאשר הם נתקלים במחאה של האזרחים הפלסטינים על האפליה הקולקטיבית שלהם. כאשר יהודים בישראל נחשפים לפלסטינים שמפגינים, פועלים בכנסת, פונים לבתי המשפט, מדברים במדיה וכדומה, תגובותיהם תלויות בשאלה אם הם תופסים את האקטיביזם הזה כחברתי או כפוליטי. בעוד שהאפשרות הראשונה מאפשרת לקהלים רחבים יחסית לראות בו פעולה אזרחית לגיטימית למימוש זכויות דמוקרטיות, באפשרות השנייה הוא מסווג כתוקפני, כפוי טובה ומסוכן לביטחון המדינה.

ולבסוף, הטשטוש של הפוליטי המגולם במושג "חברתי" נוגע גם למתח בין ימין ושמאל מדיני, וליתר דיוק ממלא תפקיד חשוב בדה-לגיטימציה של העמדה המצדדת בפשרה טריטוריאלית וקידום הסדר שלום עם הפלסטינים. בישראל המושג "שמאל" תמיד היה מתעתע: מבחינת המדיניות הכלכלית, היה ונותר דמיון רב בין הימין ל"שמאל" המדיני (זה שלכאורה דגל בפתרון שתי המדינות, אך למעשה הקים ופיתח את ההתנחלויות ברמת הגולן, בירושלים המזרחית, בגדה המערבית וברצועת עזה). אומנם ברמת ההצהרה הליכוד, שעלה לראשונה ב-1977, הבחין את עצמו ממפלגת העבודה ההיסטורית בכך שדגל בליברליזם כלכלי ושוק חופשי, אך בפועל ממשלת בגין הראשונה והשנייה הרחיבו ולא צמצמו זכויות חברתיות (פרויקט שיקום השכונות, חינוך תיכון חינם, הרחבת הדיור הציבורי ועוד) וגם החזירו שטחים תמורת הסכם השלום עם מצרים. תחת שלטון הליכוד, שלאחר שני עשורים של איזון ורוטציה עם מפלגת העבודה קיבע את מעמדו כמפלגה ההגמונית, מדינת הרווחה הצטמצמה והופרטה, אך הקצאות ממשלתיות הממוקדות באוכלוסיות במצוקה לא חדלו להתקיים. הן אומנם לא מצמצמות פערים מעמדיים – אלה רק הולכים ומעמיקים בחסות הפרטת אוצרות הטבע, הקפיטליזם ההיפר-צרכני ותעשיות ההייטק שמזמנות עושר אגדי למעטים ועוני-חוב מעמיק לאחרים – אך הן שינו תווית: סוציאליזם אאוט, חברתי אין.

מכאן שהמושג "חברתי" מסמן בעצם מדיניות של תיקון חלוקתי קוסמטי בחסות הקפיטליזם. המדינה נותרת שחקנית מרכזית, אך המשאבים מתועלים דרך עמותות וארגוני צדקה של המגזר העסקי, ואילו ארגוני החברה האזרחית – שעד לפני עשרים שנה היו אנטי-ממסדיים בכל מאודם – הפכו לקבלני ביצוע של העצמה כלכלית, פדגוגיה פיננסית ואימון לחשיבה חיובית. במקביל, העניים ואלה שנדחקו לפריפריה הגאוגרפית והכלכלית מקבלים בגדים חדשים: במקום השכמייה המעמדית, האתנית או הלאומית, הם מקבלים שמלות מגוונות וצבעוניות: ערבים, בדווים, חרדיות, אתיופיות, אימהות חדוריות...  המזרחים והפלסטינים אומנם עדיין שם, "אבל בלי פוליטיקה". בתוך המשבצות החברתיות של הקפיטליזם המאוחר הם מוגדרים מחדש באופן פרגמטי כייצוגים פרטניים של "גיוון". זה מזכה אותם בתקציבים ("השנה יש לנו כסף להעצמה של נשים בדוויות. מי יכול להציע לנו פרויקט מתאים? נא להגיש הצעות עד תאריך כך וכך"), מתעל את האנרגיות שלהם למוביליות אישית, והופך אותם הרבה פחות מאיימים.

אבל מה הקשר בין האריזה המחודשת של מה שפעם קראנו לו שסעים אתניים ולאומיים בעטיפה הלא מאיימת של "החברתי", לבין הדה-לגיטימציה של פשרה טריטוריאלית כחלק מהסדר עם הפלסטינים? ובכן, "החברתי" הוא חלק מתפנית רחבה יותר בשיח הפוליטי, שמתאפיין בין היתר במעבר מהפוליטיקה המודרניסטית של המאה העשרים לפוליטיקה של עידן המודרניות המאוחרת. הפוליטיקה המודרניסטית התאפיינה, בין היתר, במפלגות ממוסדות ובתנועות חברתיות רחבות, כמו סוציאליזם, לאומיות ופמיניזם, שראו קשר הדוק בין פוליטיקה, כלכלה וחברה ושאפו לשנות את הסדר החברתי מהיסוד. בעידן המודרניות המאוחרת, לעומת זאת, הסנטימנטים הפוליטיים לא מתמקדים בשינוי גורף אלא בעבודת זהות מתמשכת. יותר ויותר מפלגות פוליטיות הן פלטפורמות אד הוק שאישים כריזמטיים מרכיבים ומפרקים באופורטוניזם בלתי מוסתר. במקביל, ברמת השטח, הפעילוּת בתנועה חברתית – הריגוש, המימוש העצמי, וההזדהות – הופכת להיות מטרה בפני עצמה, בעוד שהמטרה "הגדולה" (חיסול הפטריארכיה, הקפיטליזם, הכיבוש) מיטשטשת לכדי אידיאל בלתי ניתן להשגה (כפי שכתבו למשל Cheryl Hercus  ו-Ødegård & Berglund). התופעה הזו היא חלק ממהלך רחב יותר של הפרטת הפוליטי.

בהקשר הישראלי, כיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים, שבעשורים הראשונים היה מושא לוויכוח ציבורי לגיטימי, עבר הלבנה. ממשלות הליכוד, שהרחיבו ומינפו את ההתנחלויות שהקימו ממשלות העבודה, ליוו את המהלך בהכפשה אגרסיבית של רעיון החזרת שטחים תמורת הסדר מדיני. ניתן לראות אינדיקציה חלקית להצלחת המהלך בהיעלמות המושג כיבוש מהשיח של הזרם המרכזי, ובתיוג מי שמשתמשים בו כשמאל קיצוני. במקביל להיחלשות השמאל המדיני, המושג "חברתי" שהחליף את הסוציאליסטי או הסוציאל-דמוקרטי מייצג ניכוס של השמאל הכלכלי. וכאשר הליכוד ומתחריו החלשים ממנו מתהדרים ב"חברתיות" – בגילומם של פוליטיקאים מזרחים, משכילים ומבוססים כלכלית – התווית "שמאל" מתכווצת לכדי שם נרדף לאנטי-ציונות ואנטי-ישראליות.

הדברים שכתבתי מבוססים על תובנות שגיבשתי כבר לפני עשור או יותר. את חלקם גם כתבתי כבר במאמרים על דברים אחרים. אלא שבאופן מוזר, כשאני מגיעה סוף סוף בינואר 2020, ערב הבחירות השלישיות ברציפות, להקדיש למושג "חברתי" חיבור עצמאי ומחפשת בעיתונות אנקדוטות שיעזרו לי להמחיש אותו, אני מגלה שהוא בעצם נעלם מהשיח הפוליטי. האם זו היעלמות זמנית, בגלל הקיפאון המוזר – עצירת הנשימה הקולקטיבית שמלווה את הלימבו הפוליטי – או אינדיקציה לשינוי עמוק יותר? האם זו סנונית שמבשרת את שיבתו של הפוליטי לישראלית המדוברת? ימים יגידו.

תמונה: דירוג 'המדד החברתי' של חברי הכנסת. מתוך אתר המשמר החברתי