"> פרשת בא: הורות לאורך הדורות – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

פרשת בא: הורות לאורך הדורות

על מכת בכורות וטראומה בין דורית - כיצד הזכרון עובר בין הדורות - תרבותית וביולוגית

בפרשת "בא" המצרים מקבלים את שלוש המכות האחרונות שלהם, עד שהם מגרשים לבסוף את בני ישראל. לכאורה, הנושא הוא יציאת מצרים, אך מבנה העומק של הפרשה עוסק כולו בהעברה בין-דורית – של מורשת, ערכים וזכרון.

במכה האחרונה פרעה וכל עמו נענשים בעונש הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר". בעיניים מודרניות, אולי בכל פרספקטיבה, זהו עונש חמור שכולל את מותם של ילדים חפים מפשע. אך המחבר המקראי אינו חס עליהם. פרעה נענש על כך שציווה להרוג את ילדיהם של בני ישראל.

הכתוב רומז לנו שפרעה נענש גם על ההתעללות התרבותית שלו בבני ישראל. מלך מצרים ניסה לעצור את יציאתם של בני ישראל עם ילדיהם לעבוד את האל במדבר. לשאלתו של פרעה "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?" משה עונה כי "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ" ואילו המלך עונה: "לֹא כֵן! לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְהוָה, כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים". פרעה לכאורה לא מסוגל להבין מדוע משה מתעקש ללכת עם הילדים, הרי הדרך מסוכנת לילדים ואילו החיים הרוחניים נועדו למבוגרים. אפשרות אחרת היא לראות את פרעה כמנסה למנוע את ההמשכיות של בני ישראל מבחינה תרבותית. האיסור על השתתפות הילדים ימנע מהם להיחשף לטקסים, לסיפורים ולזכרונות של קהילתם, וינתק אותם מהתרבות שלהם.

אכן, ההמשכיות הבין דורית עוברת כחוט השני בכל רחבי הפרשה. הפרשה מונה כמה דרכים להעברת זיכרון מדור לדור, שמשקפות את רוב מימדי החיברות כפי שהגדירו אותם החוקרות ג'ואן גרוסק (קנדה) ומעין דוידוב (האוניברסיטה העברית), החיברות של ילדים מתרחש בחמישה מימדים שונים של הורות: הגנה (כתבתי כאן על תיאוריית ההתקשרות), הדדיות (כמו בסיטואציה של משחק), שליטה, למידה, והשתתפות קבוצתית. הטקסים שבהם היו אמורים ילדי ישראל להשתתף היו מקום ללמוד בו על המורשת שלהם בדרך של השתתפות קבוצתית. הילד מסתכל על חבריו, הוריו, ושאר אנשי הסביבה החברתית שלו, ולומד מה נכון ומה ראוי לעשות.

הילד נחשף לקורבן, למצות הפסח, והטקס משמש הזדמנות להורה לחנך: " בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". (זהו, כמובן, לבו של ליל הסדר). במימד השליטה, ההורים קובעים כללים ונורמות: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם", אך המחבר המקראי יודע שאין בקביעת כלל די. מחקרים מראים כי ביצוע פעולה רק מפני שההורים אומרים, בלי הבנה של המניע או הזדהות עם הרעיון שמאחריה,  צפוי לא להמשך כאשר הפיקוח ההורי נעלם. לכן, אחרי קביעת הכלל מתואר תהליך שבו מוסבר המניע - הילדים שואלים ונענים. זהו מימד הלמידה שבו ההעברה המילולית, הסיפור, היא בליבו של החברות מדור לדור: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן ... תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ."

אך אולי הדרך המדהימה ביותר שזיכרון עובר מדור לדור היא דרך הזיכרון הביולוגי. אני רוצה להתייחס בעיקר לשינויים אפיגנטיים - שינויים שמתרחשים לא ברצף של הדנ"א אלא ביכולת שלו להתבטא*. למשל, במחקר שערכנו במעבדה של עמיתי פרופ' ריצ'רד אבשטיין הראינו שרמות המתילציה (סוג של שינוי אפיגנטי) בגן מסויים היו קשורות לרמות קורטיזול (הורמון הפעיל בתנאי מצוקה), כאשר אנשים היו במצב לחץ.

חוקרים בקנדה בראשות פטריק מקגוון ומייקל מיני מצאו כי מתרחשים שינויים אפיגנטיים במוחן של חולדות שקיבלו הורות לא-מספקת, ובהמשך, של בני אדם שעברו התעללות בילדותם. במחקר אחר מצא עידן שלו (במעבדה של אבשלום כספי וטרי מופיט) כי הטלומרים (הקצוות של הכרומוזומים שמרכיבים את הדנ"א, שנוטים להתקצר עם ההזדקנות) מתקצרים מהר יותר אצל ילדים שנחשפים לאלימות בילדותם. כלומר, יש עדויות לכך שאירועי חיים משמעותיים מותירים חתימה ביולוגית בגנום שלנו.

שאלת השאלות היא אם החתימה הביולוגית הזו עוברת מדור לדור. האם יכול להיות שחלק מהזיכרון הבין-דורי עובר בגנים שלנו מהורים לילדים? הנושא שנוי במחלוקת (בין השאר משום שבתהליכי יצירת תאי המין מתרחש "ניקוי" של השפעות שהיו קודם על הדנ"א). אך למרות שהמחקר בתחום הזה עדיין בחיתוליו, יש כבר היום עדויות מעניינות בנושא. פרופ' רייצ'ל יהודה ועמיתיה מארה"ב חקרו ניצולי שואה. החוקרים מצאו כי רמות המתילציה של אחד הגנים (FKBP5, גן שנמצא קשור לרגישות לטראומה ולפעילות הקורטיזול) היו שונות אצל ניצולי השואה מאשר אצל יהודים אחרים מניו יורק. הממצא המדהים יותר הוא שעשרות שנים אחר כך, ילדיהם של ניצולים אלה (שהיו בשנות ה-50-40 לחייהם) הראו גם הם שינוי מתליציה באותו גן! אמנם המתילציה אצלם הייתה אחרת מאשר אצל הוריהם, אבל עדיין נשארת השאלה - איך השפיעה השואה על האפיגנטיקה של ילדים שנולדו וגדלו בארה"ב?

כאמור, המחקר בנושא התחלתי, אבל מסתבר שהעברה בין דורית מתרחשת לא רק ברמה החברתית אלא גם ברמה הביולוגית. האם זכרון מכת בכורות עבר מדור לדור במצרים הקדמונים? האם בני ישראל הורישו את טראומת העבדות באפיגנטיקה שלהם לצאצאיהם?

*כפי שכל תא בגופנו מכיל את כל הדנ"א שלנו אבל הגנים שבו פועלים אחרת.

פורסם 31 בינואר