כל מיני דברים, מאמרי אורח

זה קרה רק פעם אחת אבל זה היה חזק. בחורף כלשהו באמצע שנות השישים הגיעה אלינו הביתה גלויה מארגנטינה. שלח אותה בן עירו של אבי, כדי להתריע על ביקורו העתידי בישראל. עוצמת הגלויה הייתה פרוסה על צידה השני. שם נתגלה נוף מושלג, סנאי שאחז באגוז, עץ קטן מקושט בכדורים מנצנצים, וגמד עם כובע אדום. יופי שכזה טרם ראיתי. לקחתי את הגלויה אלי לחדר והמשכתי להביט בה. קיוויתי שההורים יסכימו לתת לי אותה לבסוף ושאולי אוכל להדביק אותה במחברת מולדת כמו שורדה זבודניק היתה עושה. היו לה מלא תמונות של דברים ממקומות אחרים. לא זוכרת אם פענחו לי את מרכיבי הגלויה ואם קישרו אותה לחגים של אחרים, כן זוכרת את ההערה של אבא שלי – מה הוא שולח את זה בכלל, חוצמזה עכשיו קיץ בארגנטינה.
מאז רציתי לראות שלג, ולפגוש סנאי. להתקרב לאסתטיקה אחרת, לקישוטיות, לאשליה חומרית.
בגיל 16 נסעתי לארה"ב לחצי שנה לחילופי תלמידים. שם פגשתי סופסוף את הסנאי הראשון שלי. הוא רץ על מדשאת מחנה הנוער היהודי באפסטייט ניו יורק, עלה על העץ ונתן את המופע המצופה ממנו. הוא היה מאכזב למדי, קטן, זנבו מרוט משהו, סוג של עכבר תכלס. שלושה חודשים מאוחר יותר, כשהגיעה העת להשלים את החלקים האחרים מן הגלויה, מיאן השלג להגיע למישיגן. בבית המשפחה היהודית שאימצה אותי, לא קישטו עצים, לא אירחו גמדים, ובעידן של טרום תקינות פוליטית, אפילו שמחו קצת שנדפקה לגויים התפאורה.
שנים מאוחר יותר, עמוק בתוך תקינות פוליטית ורב תרבותיות, לקחתי את הילדים לנצרת. בתוך הפקק הנצחי של הרחוב הראשי ניתן היה לזהות בהחלט כמה "פאפא נואלים", אבל הילדים היו עסוקים במכות בספסל האחורי. רוח קרירה נשבה בכיכר המרכזית מתחת לכנסיית הבשורה, תזמורת הצופים האורתודוכסים עברה בסך מקושטת בסממנים סקוטיים, והעץ הגדול והמקושט בכיכר, חיכה לשווא לסנאים. שוב לא הצלחתי למלא את הגלויה.

עד שבאה רשת "טיב טעם"

ועתה עם מוסר של שוק במקום תקינות פוליטית ועם שפע של סחורות במקום רב תרבותיות, הושלם סופסוף הפאזל (ואל תחפשו את הסנאי בתמונה)