"> על החרדים והקורונה – מבט מבפנים או בעצם מבחוץ? – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

על החרדים והקורונה – מבט מבפנים או בעצם מבחוץ?

אליעזר היון, חרדי, עיתונאי, סופר ודוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, פרסם פוסט בפייסבוק על תסכולו מפעילותם של חלק מהחרדים בזמן הקורונה ואת הקושי להסביר לחבריו החילונים את ההבדלים בינו לבינם. בעקבות התגובות הרבות לפוסט ולבקשת בחברת האדם, היון מרחיב על המצב, מנסה להסביר את ההגיון החברתי מאחורי פעילותם של החרדים המתעלמים מהחלטות הממשלה, אך בעיקר מנסה להסביר (לעצמו ולאחרים), על המיקום שלו עצמו בתוך ומחוץ ל׳חרדים׳.

 ״זהו אינו מאמר אקדמי – שכפי ששמעתי פעם ממורתי פרופ' מיכל פרנקל עשוי לכלול 28 גירסאות עד לטקסט הסופי – אלא אוסף של תחושות, מחשבות והרהורים שעלו בי בעקבות פוסט פופולארי שפירסמתי.

בפוסט נטען, כי חברי ואני, 'חרדים מודרנים', 'חרדים ממלכתיים' או 'חרדים ישראלים' - כל שם שתבחרו הולך – 'תולשים את שערות ראשינו' כשאנו פוגשים את התמונות של קבוצות מן המגזר הבזות להנחיות משרד הבריאות ומשמיעות טקסטים מזלזלים בהחלטות הממשלה. "למה אנחנו צריכים להצטדק בפני חברינו החילוניים על העוולות שלהם, מה לנו ולהם"? שאלתי בכאב [כנה, צריך לומר], "אנחנו אולי נראים כמותם, אך אנחנו שונים מהם, והחילונים לא מסוגלים, או לא רוצים בימים טרופים אלו להבין את ההבדל".

מאוחר יותר התברר לי שהפוסט הקצר 'רץ' בקבוצות הווטסאפ החרדיות וזכה לתפוצה רבה. שמחתי, אלא שאז קראתי את התגובות הרבות, והבנתי ששמחתי היתה מוקדמת. האבחנה שלי היתה גסה מידי, מהירה מידי, ואולי גם לא רצינית דיה. הביטוי המובהק לכך היה פוסט בן חמש מילים בקבוצת פייסבוק חרדית-מודרנית שכלל את המלים: 'דייייי אז מיהו חרדי לדעתכם'?

השאלה הרטורית הזו ביטאה מצוקה אמיתית: מיהו חרדי? היכן מסתיימת החרדיות של חברי ושלי ומתחילה הישראליות? האם נסיון ההבדלה שלי מגיע ממקום טהור או מניסיון לייצר את מה שביטאה מישל למונט כ'עבודת גבול'? אולי אני בכלל מבקש להצטדק בפני חברי 'החילונים' ולהצטייר כ'נאור' בעיניהם?

שתי התגובות הבאות, מתוך דף הפייסבוק שלי, לימדו אותי לא מעט. בחור בשם אפי אהרונוב כתב: "יש מחיר לרצון להיות חלק מקבוצה שנבדלת מהכלל. אי אפשר ליהנות רק מהיתרונות של הבידול". בחורה בשם נורית ממליה כתבה: "האם אתה אישית לא נהנה מיתרונות ההכללה? האם אתה לא מספר לעצמך ש"אצל החרדים" יש המון גמ"ח ויש אחוזים מאוד נמוכים של פשיעה כלכלית? האם אתה ומכריך לא מקבלים פטור משירות צבאי רק בגלל השייכות לישיבה חרדית"?

מה אומרים שני המגיבים הללו: אתה עושה 'עבודת גבול', מסמן גבולות אבל במקרים רבים אתה פשוט מוחק אותם [אם ניזכר בניסוחה הנהדר של אורנה ששון-לוי]. אחרת, כיצד ניתן להסביר את העובדה שאתה מתעקש לגור בעיר אולטרה-אורטודוקסית כמו קרית ספר, שולח את ילדיך למוסדות חינוך חרדים ואפילו מקפיד להתלבש כמו חרדי? [רק בלי זקן ופאות מסולסלות, ככלות הכל לא צריך להגזים].

אליעזר היון | רדיו קול ברמהרדיו קול ברמה
אליעזר היון

למה באמת? למה אני עושה את זה? אולי בגלל שאני מבקש ליהנות מהיתרונות שמקנה לי 'המובלעת' הזו. התחושה שאני שייך לקבוצה שנהנית מיתרונות תרבותיים, מוסריים, חינוכיים [עליהם דיברו טג'פל וטורנר הוותיקים] ושגם נותנת לי תחושת קהילתיות אליה תמיד אוכל לחזור ביום סגריר. אבל אם כך מדוע אני מחפש ללא הרף את ההצדקות בפני קהילתי האקדמית, החילונית ביסודה?

----------- 

במהלך השבוע האחרון, בעקבות שיחות ותגובות נדמה היה שעליתי על תמציתו של הפער בין התפיסה החרדית לזו החילונית: שאלת הערכים. אחד מראשי הישיבה הבכירים ברחוב הליטאי, שקרא לשמור על ההנחיות הבריאותיות באופן ההדוק ביותר העלה גם היגד אחר, מעניין:

"יש כאן שאלה חמורה של פיקוח נפש מול פיקוח נפש, צריך לזכור הקורונה היא פיקוח נפש אמיתי, אבל בת ישראל שברחה לשמד מחללים את השבת כדי להחזיר אותה, ומצב שבו בחורי ישיבה יושבים בית זה מצב שמן הסברא מחללים שבת כדי למנוע את זה, זה לא פחות מסוכן".

רב אחר, דווקא מן הציונות הדתית - הרב עמיחי אליהו – מסביר את חשיבותה של הקהילתיות ברחוב החרדי והחסידי:
"הקורונה כנגיף "חברתי" תוקף בעיקר את המבנה הקהילתי שהוא הבריח התיכון. נקודת החוסן של הציבור החרדי... כשכל זה, כל עולם הערכים של חסידות כזו או אחרת עומד למבחן מול כמה חולים. כשגלי חזרה בשאלה עומדים לאיים על מערכת החינוך שכ"כ חשובה במגזר הזה. כשבכל מקרה הצפיפות היחסית בחברה החרדית מזמנת הדבקות... יש מי שמוכן למסור את הנפש. זו לא טפשות ולא חוסר אחריות זו אחריות ענקית".

במלים אחרות אומרים שני הרבנים, מול סיכון ההדבקה שבהחלט קיים פועל ערוץ נוסף של שמירת עולם הישיבות והקהילתיות החסידית המייצבים את עולמו הרוחני של האיש המאמין. אם אלו יקרסו, יתמוטט גם העולם הרוחני. גם הוא חשוב והוא אולי אפילו לא פחות חשוב. האם ניתן לקבוע כי 'פיקוח נפש' זה עדיף מזה? מדוע ערכים חשובים כמו כלכלה בריאה, זכות הביטוי וההפגנה או אפילו האזהרות הנשמעות סביב החשש מפגיעה נפשית רחבה נלקחים בחשבון גם מול הדבקה וודאית ואילו ערכים קרדינליים עבור מאמינים רבים מושלכים הצידה בזלזול תחת הטיעון [היהודי פתאם] של 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'?

A poster with instructions on how to properly sneeze in Jerusalem on Sunday.
צילום: CNN

האמירות של הרבנים הללו מעלות אצלי את השאלות ביתר שאת: מה הם הערכים שלנו, אנשים חרדים? מה הם הערכים שבגינם נסרב לקבל את הוראות משרד הבריאות? מדוע אמירות של כלכלנים בכירים כי קריסתה של הכלכלה הישראלית מסוכנת, פיזית, יותר מסכנת ההדבקה הלא מאד מסוכנת – באופן יחסי, נתפסים באזנינו כלגיטימיים יותר מאמירות הרואות בערכים הרוחניים את סלע קיומו של העם היהודי? אולי כי זה נשמע גם לנו, חרדים מודרניים, לא מספיק מתקדם לאזניים של המאה ה-21?

אן סווידלר כידוע דיברה המון על שאלות של ערכים מול הפרקטיקה המגולמת בארגז הכלים התרבותי אותו אנו נושאים. אני שואל את עצמי האם ארגז הכלים שלנו, לא מאפשר לנו לצעוד לאור הערכים שבמקומות רבים נתפסים כמעט כטריוויאליים? ערכים שאנו כחרדים מן הסתם מאמינים בהם בסתר ליבנו? למה אנחנו לא מוכנים אפילו לשמוע את השיח הזה? האם האוזן שלנו כל כך נטועה בעולם האמפירי שאין לנו יכולת להאזין לטיעונים שיש בהם גם מימד ספיריטואלי?

--------

שאלת הגבולות שכה מטרידה אותי מזכירה לי עבודה יפה שעשתה ויקי ברונשטיין לה היא קראה: "המוסך כמרחב מוגן? היחסים בין עובדים יהודים ועובדים ערבים במוסך הרכב ועולמות המשמעות שלהם". ברונשטיין בדקה את יחסי הגומלין החברתיים במוסך הרכב בין הפועלים היהודים לפועלים הערבים. לדעתה של המחברת קיימים הבדלים משמעותיים בתפיסת הספירות השונות למרות הכרתם של העובדים כולם בעקרון 'האנושיות האוניברסלית'. כך למשל בספירת העבודה נעלמים עדשות המגע האתניות, הלאומיות, אך בזירות אחרות אישיות יותר צומח קיר עבה מאד בין הקבוצות.

ישנם לא מעט חרדים המקיימים אינטראקציות בלתי פוסקות עם העולם החילוני. למעשה כמעט כל החרדים במדינת ישראל עושים זאת. אם זה בקופות החולים, אם זה בהצבעה לממשלה המשותפת, אם זה בהכרה כי 'כולנו יהודים' למשל מול האוייב הערבי המשותף, או במובן החיובי ש'כל ישראל ערבים זה לזה' ויהודי גם אם חילוני – יהודי הוא.

למרות זאת קווי גבול עבים עוברים בין הקבוצות במשתנים שונים. אין ספק שבמימד האישי אין כל רצון או אפילו יכולת לייצר קשרים אינטימיים. לצורך העניין לא יעלה על הדעת שבחור חרדי ישתדך עם צעירה חילונית ולהיפך. זה כמעט מרחב מקודש שאי אפשר לטמא אותו אם ניזכר במרי דאגלאס [לשני הכיוונים]. השאלה מה קורה בזירות פחות רדיקליות? האם יהיה קל לנו לשמוע סטודנטים חרדים מדברים באידיש באוניברסיטה כמו שצליליה של השפה הערבית נישאים בהם יותר ויותר בשנים האחרונות? אינני מדבר על כאלו המבקשים לייצר שיוניים מבניים [כמו הפרדה מגדרית] ותכניים [כמו הסרת חומר לימודי הכופר בכתבי הקודש] אלא רק להאזין ולפגוש בהביטוס שלהם בתוך המקומות המקודשים שלנו? אני לא יודע, אין לי תשובה טובה על כך.

אבל אני שואל את עצמי כמי שמכיר, אני חושב, את שני האתרים, לא רק היכן אני נמצא - והאם אני ממקם את דעותי ממקום טהור או בשל צרכים ורצונות חברתיים ואפילו פסיכולוגיים הנטעים בי בשל היותי בצומת כה מורכבת - ועל כך אין לי תשובה טובה, אלא איפה כולנו נמצאים? היכן אנחנו שמים את קווי הגבול שלנו? האם אנו מסוגלים לקבל אמירות וערכים כה קריטיים עבורם אך לדידנו פוגעים ו'מטמאים' את האזורים המקודשים שלנו – כמו הציות לחוק?

צילום ראשי - מתוך כתבה של יובל אגסי בכאן