"> סיוט של פדגוגיה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

סיוט של פדגוגיה

אורי דורצ'ין בסיפור מתח ואימה מרתק על הונאה, ערעור המציאות והזהות. פוסט ראשון בבלוג "דחליל: רשמים מהחיים בשדה"

זה קרה לפני כחודשיים. השעה הייתה אחת בצהריים, הטלפון הנייד שלי צלצל ובעברו השני של הקו נשמעה הודעה מוקלטת: "זוהי הודעה מלשכת ה-social security (הביטוח הלאומי האמריקאי), הרינו להודיעך שהסושייל סקיוריטי שלך הוקפא וכל הזכויות הסוציאליות הקשורות למספר זה אינן תקפות החל מהיום. אם ברצונך לדבר עם נציג הלשכה, הקש 1". מובן שהקשתי. לאחר המתנה קצרה ענה לי נציג, וכמו רוב המוקדנים באמריקה היה זה בחור בעל מבטא אסיאתי. מתברר שכרטיס הסושייל סקיוריטי שלי חשוד בקשר כלשהו להלבנת הון בעיר מסוימת בטקסס. "האם היית בטקסס לאחרונה, אדוני?". מובן שלא, מעולם לא הייתי בטקסס. "האם אתה רוצה לערער על ההחלטה, אדוני?". בוודאי. "אם כך", ענה הנציג, "אני אחבר כעת את השיחה ללשכת המרשל הפדרלי ואבקש ממך הצהרה. אנא קח בחשבון שכל דבר שתאמר מרגע זה והלאה יהיה מוקלט. האם אתה מעוניין להמשיך בתהליך אדוני?". כן, בבקשה. "אנא המתן על הקו מספר שניות לחיבור השיחה". לאחר מספר שניות הוא חוזר וגובה ממני הצהרה. זה תהליך ארוך שבו הוא מקריא לי שורה ארוכה של סעיפים שבסוף כל אחד מהם עליי לאשר את מה שנאמר. מכיוון שהמבטא שלו מקשה על ההבנה, ומכיוון שאני מבין שמדובר בעניין שעלול להיות רגיש, אני מקפיד להקשיב ולהבין כל סעיף וסעיף. כאשר אני מבקש ממנו לחזור על פרט זה או אחר, כדי להיות בטוח על מה אני מצהיר, הוא חוזר מחדש באופן פורמלי על הטקסט כולו מילה במילה (למה האמריקאים האלה לא יכולים לחרוג מהנוהל ולהגיד במלים פשוטות את מה שלא הבנתי?). בסופו של דבר, לאחר שאישרתי את כל הפרטים והצהרתי על כל מה שצריך, הוא אומר לי שהנתונים שמסרתי עוברים כעת לבדיקה ושאמתין פעם נוספת על הקו (נו, לפחות את זה עברנו. ברור שכעת הבדיקה תאשר את זה שאני נמצא בלוס אנג'לס, שאני מתארח כחוקר במוסד אקדמי בעל מוניטין ושאין לי כל קשר לסיפור המופרך הזה).

אורי דורצ'ין

אז זהו שלא, כמו שאומרים. לאחר כשתי דקות הוא חוזר ובנימוס אמריקאי מתנצל ואומר לי ש"לצערי הנתונים שלנו לא מאשרים את הההצרה שנתת". מה זה אומר? תגיד לי מתי בדיוק התרחש הסיפור הזה ואני אוכל להוכיח איפה הייתי באותו זמן, אמרתי. "לצערי אין לי דרך לעזור לך אדוני" (שוב הפורמליקה האמריקאית), "אתה תצטרך להתייצב בבית המשפט בדאלאס טקסס, זכותך כמובן לשכור עורך דין שייצג אותך אבל אתה תצטרך להיות נוכח בכל מקרה" (אלוהים ישמור, איך הסתבכתי בדבר המופרע הזה? מה אני עושה עכשיו?). "האם יש איזה אלטרנטיבה בכל זאת?", ניסיתי את מזלי. "האלטרנטיבה היחידה שלך היא לפנות לערץ של 'בירור משני'", וכאן הוא מזכיר ראשי תיבות כלשהם שלא הבנתי את תוכנן בזמן השיחה ובוודאי שאינני זוכר כעת. הבנתי רק שהערוץ הזה עשוי לחלץ אותי מכאב הראש שנחת עליי לפני שעה (זה פרק הזמן שעבר בערך מרגע הצלצול הגורלי) והסכמתי מייד. "אם כך", הוא אומר "אצטרך לגבות ממך הצהרה שזו בחירתך ואז יועבר הטיפול מלשכת הסושייל סקיוריטי לטיפול ה-US Marshals (ארגון הבטחון הפדרלי המסונף למחלקת המשפטים של המדינה). האם אתה בטוח שאתה מעוניין?". יש לי ברירה? הסכמתי ונתתי הצהרה.

לאחר שעה וחצי ואחרי המתנה של עוד כעשר דקות על הקו ענתה לי אישה, כעת במבטא אמריקאי (זה סימן שעברתי ממוקד שירות ללשכה פדרלית. העניין נהיה רציני). ראשית היא מבקשת ממני את מספר התיק שנמסר לי בתחילת השיחה הקודמת. אני מוסר ולאחר מכן חוזר על פרטיי האישיים (חשוב מאד לדייק כך שכל בדיקה שתעשה בהמשך תעיד לטובתי ועל גודל הטעות). בשלב הבא היא מסבירה לי שאם אומנם אין לי קשר למקרה, כפי שאני טוען, משמע שפרטיי האישיים זלגו ונמצאים ברשותו של מישהו. "האם מסרת את פרטי האשראי או פרטים כלשהם ברשת? האם איבדת מסמכים כשלהם לאחרונה?" (ברור! איך לא חשבתי על זה קודם. רק לפני חודשיים איבדתי את כרטיס הדביט. אומנם חסמתי אותו והוצאתי חדש אבל מי יודע. חוץ מזה הרי פרטי האשראי שלי מסתובבים בעשרה אתרים לפחות, מאמאזון ועד חברות החשמל, גז וטלפון שלהן אני משלם בהוראת קבע. בקיצור הסתבכתי קשות). "על מנת שנוכל לבחון את העניין, ועל מנת להגן על חשבון הבנק שלך תאלץ למשוך את הכסף מחשבונך ולהפקיד אותו לחשבון ביט שתיצור לפי הפרטים שאמסור לך" היא אומרת. (זה נשמע לי מוזר). "האם זה מתחייב?" אני שואל. "אדוני, אני מזכירה לך שבחרת בערוץ של בירור משני. כל פעולה מצדך שתחרוג מההוראות תפסול את זכאותך להמשך התהליך ועניינך יועבר אוטומטית בחזרה לערוץ המשפטי". "אבל… את מבקשת ממני למשוך את כל כספי ולהפקיד אותו בחשבון אחר. איך אני יכול להיות בטוח שזאת לא הונאה?". אני מרגיש לא בנוח לתת ביטוי לחשש שלי, שלא תפרש זאת כחשד של ממש. לשמחתי היא סבלנית. "אני מבינה מה אתה שואל, זאת בהחלט שאלה טובה" (הטון שלה מרגיע אותי קצת). "לצערי אם אתה מעוניין למצות את הסיכוי בערוץ שבו בחרת תצטרך לפעול לפי ההנחיות" (אני בפלונטר). "אבל", היא מוסיפה בזמן שהמוח שלי קודח בניסיון כמעט נואש להבין מה הדבר ההגיוני ביותר לחשוב ולעשות בסיטואציה הלא-הגיונית הזאת, "שתבין עם מי אתה מדבר, אתה מוזמן להיכנס לאתר האינטרנט הממשלתי של US Marshals", והיא נותנת לי את כתובת האתר. אני נכנס, אין ספק שזה האתר הרשמי. כעת היא מנחה אותי איך להתקדם בתוך האתר כך שבסופו של דבר אני מגיע לרשימת השמות של סגל המחלקה הרלוונטית ובצד כל שם מספר הטלפון. תרד ברשימה, האם אתה רואה את השם כך וכך? (כן אני רואה). "עכשיו תביט במספר הטלפון לצידו" (אני מביט. זה המספר שמופיע אצלי על המסך. אני נרגע. זה אכן רשמי והם באמת מנסים להגן עליי).

"עכשיו בוא נמשיך", היא אומרת (מפה לשם אני כבר כמעט שעתיים על הקו). "אתה יוצא לכיוון הבנק. כמה זמן להערכתך זה יקח"? אני עונה "משהו כמו 20 דקות" והיא מדגישה שאסור לי בשום שלב לנתק את השיחה. היא תישאר איתי על הקו ותדריך אותי בכל שלב (מזל שהטלפון היה בהטענה כל הזמן הזה). "אבל רגע, את מבקשת ממני למשוך אלפי דולרים במזומן ולקחת אותם למקום שאני אפילו לא יודע איפה הוא. אני חושש להסתובב עם כל כך הרבה כסף". על זה היא עונה באופן לקוני ופורמלי, "אין לך מה לדאוג. אנחנו ערבים לביטחונך". מה זאת אומרת? "אני לא יכולה לפרט אדוני, אבל אם אני מנחה אותך לעשות את זה קח בחשבון שיש לנו אחריות לביטחונך". אני מתחיל להבין את הסרט שבו אני נמצא. האם היא מתכוונת שמישהו מטעמם, איזה סוכן סמוי, עוקב אחריי? "אני חוזרת", היא חוזרת, "אני לא יכולה לפרט אבל אין לך מה לדאוג". לומר שלא דאגתי יהיה מוגזם, אבל לאחר ארבעים דקות נוספות עמדתי ביציאה מהבנק כשכל חסכונותיי טמונים בשתי מעטפות שמנות. היא על הקו, מנחה אותי לכתובת מסוימת על רחוב ווסטווד שבו ניצב כספומט ביט שאליו אני נדרש להפקיד את הכסף. אבל עכשיו אני ממש חושש ושואל, כמעט מתחנן, אם לא אפשרי שאפנה לתחנת המשטרה או לפחות שארים טלפון לחבר שיצטרף אליי. "כמו שהסברתי לך אדוני (היא סבלנית כמו בחמש הדקות הראשונות של השיחה), אם תנתק את הטלפון תאבד אוטומטית את זכאותך לבדיקה משנית" (טוב, אפילו מעומק הדכדוך אני יכול להבין שאם ארים כעת טלפון לחבר הרי שזה מחשיד אותי מייד בתיאום עדויות ולכן הגיוני שלא יאפשרו את זה). בקיצור צריך לעשות את התהליך שלב שלב לפי ההנחיות ולגמור עם זה. אין דרך אחרת. ליתר ביטחון אני נכנס לשירותים של תחנת הדלק הקרובה ומניח מעטפה אחת של כסף בכל נעל. משם אני עובר את המרחק הקצר לחנות שאליה מכוונת אותי הסוכנת, זו שבה ניצב מכשיר כספומט הביט שאליו עליי להפקיד את הכסף.

החנות היא בעצם פיצוציה, מאחורי הדלפק עומד בחור צעיר ממוצא ערבי. "אני עומד מול הכספומט", אני אומר לטלפון, "מה לעשות עכשיו?". אני לבד בחנות. הבחור מביט בי, אין ספק שהוא מזהה את הייאוש. בינתיים היא מודיעה לי שהיא שולחת לי ברקוד שבאמצעותו אני אמור להפעיל את המכשיר. המוכר ממשיך להביט בי ותוך כדי שאני בוהה במסך בהמתנה להודעת הטקסט עם הברקוד הוא שואל, ספק קובע: "זה משהו שקשור לסושייל סקיוריטי? אם כן תנתק, זאת הונאה". העפתי בו מבט קצר. לא הייתי צריך הסבר או אישור נוסף. ברגע אחד הבועה התפוצצה, הכול התבהר, לא היה כל ספק, אפילו לא קטן. ניתקתי את השיחה. הסתכלתי עליו, לא שאלתי כלום אבל הוא אמר: "בטוח. אל תדאג. הגיעו לכאן הרבה אחרים עם אותו סיפור. עובדה שמייד ידעתי על מה מדובר". אגב כך הוא מצביע על מכשיר הכספומט ואומר לי "תביט". אני מביט, גם קודם הבטתי, אבל רק עכשיו אני גם רואה שעל המסך מתנוססת הודעה מטעם לשכת ה- US Marshalsולשכת הסושייל סקיוריטי לפיה כל טלפון שלכאורה קשור בהם הוא בבחינת הונאה ואין להפקיד כסף. איך לא ראיתי את זה קודם?

בשעות ובימים שבאו לאחר מכן שחזרתי את הסיוט פעם אחרי פעם, שלב אחרי שלב, מנסה להבין איך לא הבנתי. איך אדם כמוני, לא צעיר ולא תמים, לא מבחין במה שכל כך ברור מאליו? ויתרתי מראש על כל ניסיון ללמד על עצמי זכות שלא מגיעה לי. ובכל זאת, העובדה היא שכל זמן שהייתי נתון בתוך הסיטואציה משהו במצב הזה כמו הסביר את עצמו. מה שנראה חריג ותמוה מצא בדרך זו או אחרת את פתרונו, לאו דווקא בגלל מה שנאמר לי בטלפון אלא בגלל מה שנאמר ביני לבין עצמי בתגובה לכך. בקיצור, אני זה שעשיתי סדר בבלאגן והובלתי את עצמי למצב שבו כמעט איבדתי את חסכונותיי. האנתרופולוגים ביניכם בוודאי כבר מבינים את האלגוריה שאליה אני מכוון, שמכונה "הבניית המציאות". במלים פשוטות, כולנו חיים בסרט, כולנו מפרשים את מה שמתחולל סביבנו באופן שבו הדברים מקבלים משמעות ולכן נתפסים הגיוניים פחות או יותר. ההשוואה היא פשטנית כמובן, הבניית המציאות במובן התרבותי איננה הונאה ואיננה מתרחשת באופן אינדיבידואלי כמו הסיטואציה שתיארתי כאן. אבל אני רוצה בכל זאת למתוח את האלגוריה הזאת עוד קצת, כדי לגזור ממנה תובנה על מה שאנחנו כאנתרופולוגים מנסים לעשות במפגש עם האנשים שאת אורח חייהם אנחנו מתיימרים להבין. באופן מיוחד אני רוצה לשאול איך ניתן להבין את התפקיד שמילא כאן אותו בחור צעיר שהציל אותי?

דרך אחת לפרש את תפקידו בסיטואציה היא לראות בו את עצמנו, כלומר את החוקרים. במובן זה אפשר לומר שהוא מילא את תפקיד האינטלקטואל ממשל המערה האפלטוני. הוא, שנמצא מחוץ לסיטואציה שבה הייתי נתון (שבוי במקרה זה), ראה את הדברים נכוחה ולכן יכול היה לפקוח את עיני. אותם צללים שריצדו על קירות המערה ושאותם דימיתי לראות כמציאות, הוא ידע לאבחן כאשליה. כאנתרופולוג הוא בוודאי גם היה יודע לספק הסבר משכנע על מה שמאפשר לי ולשכמותי להאמין במה שאנחנו מאמינים, ואיך זה משרת את צרכיי האישיים או הקולקטיביים. ההסבר הזה היה עשוי ללבוש אופי אקולוגיסטי, או פונקציונליסטי, או פנומנולוגי, או אחר, אבל התוצאה הייתה אחת – תפיסת המציאות שלי כשלעצמה הייתה מופרכת באמצעות כלים אנליטיים שאין להם כל קשר לעולם שאותו הם מתיימרים לפרש ולנתח.

הדרך האחרת להבין את תפקידו של המוכר בסיפור, ושאותה אני מעדיף, היא לראות בו דווקא את "היליד" הנחקר שנתקל – כפי שאכן קרה – באנתרופולוג מבולבל. היפוך היוצרות הזה עשוי להיראות מפתיע, אבל רק אם אנחנו מתקשים לחשוב על אנשים החושבים אחרת לגמרי מאיתנו כמי שהם רציונליים ממש כמונו. אבל אם אנחנו מוכנים לעמוד באמת מאחורי הנחת העבודה של עצמנו, לפיה המציאות היא יחסית, אין שום סיבה שלא נקבל את האפשרות הזאת. התנאי היחיד הוא לוותר מרצון על היומרה להבין את האחר טוב יותר מכפי שהוא מבין את עצמו, ותחת זאת לאפשר למפגש איתו לערער במשהו את המציאות של עצמנו. מי יודע, אולי גם בסיפור הגדול של חקר החברה האנושית עשויה להיות כאן איזושהי הצלה.