"> ה"שריטה" והחוסן של הדור השני לשואה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

ה"שריטה" והחוסן של הדור השני לשואה

מאמר חדש על הדור השני לשואה שפורסם לאחרונה בכתב העת Social Science & Medicine מאת קרול קדרון (ראשת החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, וחוקרת זיכרון אישי וקולקטיבי של שואה ורצח עם), דן קוטליאר (אשר הגיש לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלו בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, וכיום הוא חוקר אורח במחלקה לתקשורת באוניברסיטת סטנפורד), ולורנס קירמאייר (ראש המחלקה לפסיכיאטריה חברתית ובין-תרבותית באוניברסיטת מקגיל). במאמר נדון האופן שבו בני ובנות הדור השני לשואה חווים את הפגיעוּת הרגשית והחוסן הרגשי שלהם.

המאמר Transmitted trauma as badge of honor, המבוסס על  55 ראיונות עומק, מתמקד במה שבני הדור השני מכנים "שריטה" ומראה כי פגיעוּת וחוסן הם לא דבר והיפוכו, אלא קיים ביניהם קשר דיאלקטי מורכב והם קשורים זה לזה באופן הדוק.

בשנים האחרונות המחקר הפסיכולוגי נע לעבר מה שמכונה "המפנה הבריאותי" (הסלוטוגני – salutogenic). לצד ההתמקדות בפתולוגיה, ובאופן ספציפי בטראומה, החלה הפסיכולוגיה להתמקד גם בחוסן – היכולת להתמודד עם חוויה קשה מבלי לפתח תסמינים פסיכו-פתולוגיים, היכולת להשתקם בקלות יחסית לאחר פגיעה, והגורמים השונים אשר מסייעים להגן מפני פגיעה עתידית (מה שמכונה "protective factors"). אולם מחקרם של קדרון, קוטליאר וקירמאייר מראה כי ההבחנה הפסיכולוגית בין חוסן לפגיעוּת היא דיכוטומית מדי, וכי שני הגורמים יכולים להשתלב זה בזה ולצמוח זה מתוך זה בהתבסס על מערכת האמונות של האנשים שחוו את הפגיעה. באופן ספציפי יותר, המאמר מראה כיצד בני ובנות הדור השני לשואה רואים ב"שריטה" שלהם מקור לפגיעוּת ולחוסן גם יחד.

ראשית, בהתאם למחקריה הקודמים של קדרון, המחקר מראה כי בני הדור השני לשואה נוטים לדחות את הפתולוגיזציה שהספרות הפסיכולוגית נוטה לעשות למצבם, ואת ההנחה שמי שגדל בבית של ניצולי שואה הוא קורבן פוטנציאלי להעברת טראומה בין-דורית. המרואיינות והמרואיינים דחו את ההסברים הפסיכולוגיים וטענו כי הם לא סובלים מטראומה. אף כי רבים מהם נטו בכל זאת לתאר פגיעוּת רגשית בחייהם והגדירו אותה "שריטה", הם הדגישו כי שריטה זו נישאת על גופם כ"אות של כבוד". תפיסה זו מנרמלת את הפגיעה הרגשית ואף מעלה אותה על נס. כלומר, מבחינת הדור השני, השריטה אומנם מלווה בקושי רגשי בלתי מבוטל (וודאי נובעת מקושי כזה), אך בה בעת היא מגלמת גם את הקשר שלהם עם הוריהם ואף מסייעת להנציח אותם, ובכך היא מהווה גם מקור לגאווה ולכוח. וכך, באופן כמעט פרדוקסלי, הפגיעוּת הרגשית של בני הדור השני לשואה מסתמנת גם כמקור אפשרי לחוסן.

אם כן, ממצאי המאמר דוחים את ההבחנה הבינארית המקובלת בין בריאות נפשית לתעוקה נפשית – הרי אי אפשר לתאר את בני הדור השני בתור פגיעים או חסינים – ומעלים כי הפגיעוּת והחוסן עשויים להיות שלובים זה בזה באופן הדוק ולהתהוות זה מתוך זה. המאמר מאתגר גם את התפיסה הרואה בחוסן מדד בריאות חד-ממדי הניתן למדידה באמצעים כמותניים, ובמקום זאת מתאר אינטראקציות מורכבות ודיאלקטיות בין חוסן לפגיעוּת שנובעות מתהליכים תרבותיים מורכבים של יצירת משמעות.

בהמשך לכך טוענים קדרון, קוטליאר וקירמאייר כי לא ניתן להבין את החוויה הרגשית של הדור השני לשואה מבלי להבין את תפיסות עולמם, את התפיסות המוסריות שלהם ואת הרקע התרבותי שממנו הגיעו. במקרה הזה, תפיסות ישראליות-יהודיות שונות מאפשרות לראות בפגיעה הרגשית דבר-מה בעל משמעות ואף גורם נחשק כמעט – כזה שמזכה את האדם הפגוע בכבוד והערכה, והללו בתורם מגנים עליו מפני פגיעה.

בנוסף, האופן שבו המרואיינים חוו את "השריטה" שלהם מערער גם על השאיפה הפסיכולוגית לריפוי או לשיקום – מבחינתם, השריטה היא חלק חשוב ומשמעותי מעולם המשמעות המשפחתי, האישי ואף הלאומי שלהם. בכך מבטאת אומנם הפגיעה העברה בין-דורית, אך לא של טראומה – אלא של עולמות משמעות בעלי ערך וחשיבות. במקרה הזה, הפגיעוּת הנפשית מסמנת את התקומה הלאומית, המשפחתית והאישית. במובן זה פגיעוּת וחוסן הם לא דבר והיפוכו, וחוסן הוא יותר מאוסף של גורמים המגנים על האדם מפני פגיעה – אלא חוסן ופגיעוּת נוצרים זה מתוך זה, מתהווים זה לצד זה, ונובעים שניהם מתוך הקשרים תרבותיים ספציפיים.

עוד ממחקריה של קדרון על הדור השני והשלישי :

קרול קדרון- "מיהו ניצול ומי הוא עד? מקומו של הדור שלישי בהנצחת השואה", כנס "עבר שלא עובר" 2019