"> אנתרופולוגיה של ג'אז, אילתור ויצרתיות – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אנתרופולוגיה של ג'אז, אילתור ויצרתיות

דורון חלוץ מראיין בהארץ (13.08.14) את האנתרופולוג איתן וילף (העברית) על מחקריו על בתי הספר לג'אז בארה"ב ועל האנתרופולוגיה של הנסיון ללמד באופן שיטתי משהו שצריך להיות משוחרר ויצרתי:

תמונות מתוך הכתבה – צילום דודו בכר

"אנחנו חיים עם המתח הזה כל הזמן. בחיי היומיום אנחנו מסוגלים איכשהו לשלב בין הדברים, אבל בתוכניות האקדמיות לג'אז, הניגוד מוקצן מעצם הניסיון לטפח יצירתיות בכלים רציונליים. התוכנית האקדמית לג'אז היא מין סינתזה בין שני הקצוות, היבריד. לכן אמן ג'אז מדופלם שיש לו תעודת בוגר אוניברסיטה בג'אז פרפורמנס – זה נתפס כמין מפלצת. אם אתה באמת אמן ג'אז, לכאורה אתה לא צריך את הסרטיפיקציה הזו".

על פי וילף, "ההיסטוריה הספציפית של הג'אז – מיניות גברית, טרנסגרסיה, סמים, אלכוהול – חשובה" ומקצינה את עוצמת הניגוד הזה. הוא מתייחס לג'אז כאל המוזיקה ש"מגלמת יותר מכל תחום אחר את אתוס היצירתיות המודרניסטית", לא מעט בגלל המרכזיות שמיוחסת בג'אז לנגינה מאולתרת, שנתפסת בעיני רבים כמודל לחופש יצירתי ולספונטניות רדיקליים."

המחקר שלו על תוכניות הג'אז האקדמיות אינו אתנו־מוזיקולוגי. וילף מבהיר שהתופעה המוזיקלית כשלעצמה אינה מעניינת אותו, אלא האופנים שבהם התלמידים והמורים מסבירים לעצמם את "המציאות הקונקרטית", מרובת הסתירות, שבה הם פועלים. לשם כך ערך במשך שנתיים מחקר אתנוגרפי בשתי תוכניות ג'אז אקדמיות – מכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון, "מוסד חשוב מאוד, שהכשיר המון נגנים", וניו סקול לג'אז ולמוזיקה קונטמפוררית בניו יורק, "שהוא האנטיתזה של ברקלי – קטן יותר, ליברלי, פחות מורים 'מקצועיים' ויותר מוזיקאים שניגנו עם המאסטרים ההיסטוריים של הג'אז על תקן מרצים. עניין אותי לראות את הספקטרום הזה". בהמשך עקב במשך כמה חודשים אחרי בוגרי התוכניות בסצנת הג'אז של ניו יורק.

וילף בחר לערוך את המחקר בארצות הברית, "כי הג'אז צמח שם ולא פה", וגם כיוון ש"כאנתרופולוג, אתה רוצה לעשות הזרה – להפוך את הקטגוריה החברתית הנחקרת ממוּכּרת לזרה, וזה קל יותר כשחוקרים תרבות שאינה שלך". כאנתרופולוג הוא גם ביקש לעגן את התופעה בהקשרים חברתיים ותיאורטיים רחבים: התלמידים, המורים והמוסדות שמאכלסים אותם כשבט בעל מאפיינים, טקסים, אידיאולוגיות, אופני הבנת מציאות ומבנים חברתיים מסוימים. הוא נעזר בין היתר בתיאוריות על המודרניות וסתירותיה ועל ילידיוּת, באנתרופולוגיה בלשנית ובאנתרופולוגיה של הגוף.

כאנתרופולוג וילף מתייחס ליצירתיות לא כאל תכונה פסיכולוגית או כאל כישרון של הפרט, אלא כאל שיח תרבותי. "יצירתיות היא מה שמוגדר בתרבות מסוימת כיצירתיות – אם לאותה תרבות יש בכלל קונצפט כזה". התפיסות שמגדירות מה נחשב יצירתיות הן בעלות ספציפיוּת־היסטורית. את השורשים של רבות מהן מזהה וילף בתנועה הרומנטית, שבין היתר תרמה למעבר מתפיסת האומן כבעל מלאכה לדגש על האמן כמשהו סינגולרי, יחיד במינו, בורא עולמות. "עד אז, הדגש בחוזים שנחתמו עם אמנים היה על החומרים – לא על ה–psyche של האמן או על הרעיון שלו. ברומנטיות קיימת הבחנה בין 'הטבע הפראי' ל'גן המטופח', שהוא סירוס של הטבע. זו מטאפורה לכך שאסור ללכת אחרי שבלונות, שהן הדבר הרע ביותר לפי הרומנטיות".

יצירתיות מובנת אפוא כביטוי של טבע אנושי ייחודי, כחריגה מכללים. לעתים היא מזוהה עם שוליים חברתיים, הרחק מהמרכז הנורמטיבי, השגרתי. היא עשויה לפרוץ באופן בלתי צפוי, בסערת רגשות. לא מפתיע, אם כן, שמחקרים פסיכולוגיים על יצירתיות מנסים להדגים את הקשר בינה להפרעות נפשיות.

בית הספר, לעומת זאת, הוא דוגמה לזירה פורמלית שהידע שמועבר בה הוא הומוגני ושההתנהגות בה מבוססת על כללים אוניברסליים ומעודדת ציות לחוקים, לא חריגה מהם. אקדמיזציה נתפסת לפיכך כסטנדרטיזציה. איך, אם כן, היא תתרום ליצירתיות של התלמידים? בשיח על יצירתיות בג'ז, אומר וילף, "הדגשים הקלאסיים הם שהאמן צריך לפתח סגנון, קול ייחודי, ולספר סיפור באמצעות האלתורים. צריך להיות פיתוח מוטיבי – קשר בין צליל לצליל ואינטנסיביות אמוציונלית שתוביל לשיא. היום מדברים גם על תחכום הרמוני וקצבי, על יכולת to swing, שאת זה קשה להגדיר. תוכנית אקדמית לג'אז היא לפיכך סוג של 'גן מטופח' ולכן היא מושכת אש".

שדה הג'אז והניסיונות לטפח יצירתיות בכלים מוסדיים־רציונליים פנה וילף לחקור "איך דיסקורסים ופרקטיקות של יצירתיות משולבים כיום בחשיבה עסקית וארגונית" – מביורוקרטיזציה של היצירתיות לטיפוח יצירתי של הארגון. "זה הצד השני של השילוב בין רציונליות לרומנטיות. בלימודי ארגונים אוהבים להשתמש במטאפורות. בעבר היתה מטאפורה של המנהל כמנצח תזמורת, אבל תזמורת קלאסית עובדת על פי סט קבוע – יצירה, תווים – והבינו שהנוקשות הזאת עלולה להוביל לעברי פי פחת מבחינה עסקית. ארגונים חייבים להיות גמישים, להגיב מהר לשינויים, ולכן עברו למטאפורה של הרכב ג'אז – העובדים צריכים לדעת לאלתר, מצופה מהם להיות 'נגני ג'אז' בתוך הפירמה, להיות יצירתיים באופן פרודוקטיבי, לקיים היזון חוזר ביניהם, שהתקשורת תהיה פחות היררכית ויותר אופקית.

"זו תופעה מעניינת, שניזונה מאותם פרדוקסים. חדר העבודה של גוגל, למשל, נראה כמו חדר משחקים: צעצועים, רובוטים, צבעים בהירים. הרעיון, שגם הוא ניזון מאידיאולוגיה רומנטית, הוא שאנחנו הכי יצירתיים כשאנחנו ילדים וכשאנחנו משחקים. לכאורה זה נהדר: במקום צ'רלי צ'פלין ב'זמנים מודרניים' – צעצועים, מימוש עצמי. מצד שני, הצורך להיות יצירתי און־דימנד עשוי להיות בעייתי, כי אתה לא יכול לדעת בהכרח אם תהיה יצירתי ואתה יודע פחות מה מצופה ממך, כך שאתה נעשה חסר ודאות ביחס לתפוקה שלך. באופן אירוני, בהרבה מקומות באירופה ובארצות הברית מתגעגעים לעבודה כמו בפורד: ידעת שתפרוש מתישהו, היתה לך קביעות. כמובן, פס הייצור היה קטסטרופה, אבל ידעת משהו על העולם. היום שוכרים אותך לשלושה חודשים, החוזים לא קבועים, אין בסיס לבנות עליו חיים".

וזו עוד נקודת דמיון אפשרית לבתי הספר לג'אז. וילף אומר שרבים מהתלמידים נרשמים לתוכניות בציפייה לבנות בעתיד קריירה מוזיקלית, "אבל אחוזים בודדים מהתלמידים, גם מהפנומנליים שבהם, ימצאו עם סיום הלימודים קריירה כמבצעים. זו תרבות מבוססת הופעות – בלי הופעות. חלקם אולי יפיקו אלבום בכוחות עצמם וייתנו אותו למשפחה. זה לא בהכרח רע, גם מרבית האנשים שלמדו פילוסופיה לא הפכו לפילוסופים. ללימודים יש ערך גם אם אינם מכוונים־קריירה, וארבע שנים במוסד כזה נותנות כלים מדהימים. כיוון שאין היום סצנות, זה אחד הדברים החשובים שבתי הספר האלה מספקים. הם אולמות החזרות, הם אולפני ההקלטות – הם הסצנות".

לכתבה המלאה בהארץ

עוד על וילף:

ספרו הראשון
School for Cool: The Academic Jazz Program and the Paradox of Institutionalized Creativity

ספרו השני
Creativity on Demand: The Dilemmas of Innovation in an Accelerated Age

אנתרופולוגיה לשבת – איתן וילף והריטואלים שבסדנאות יעוץ עסקיות.
https://www.facebook.com/IsrAnthro/posts/645290258932888

אנתרופולוגיה לשבת – איתן וילף והאנתרופולוגיה של היצרתיות/אלתור
https://www.facebook.com/IsrAnthro/posts/645290258932888

מאמר על שירה ואנתרופולוגיה פסיכולוגית, הבוחן כיצד מלמדים כריזמה ויצרתיות
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=356331834495400&id=296886410439943

מאמר הבוחן את ה- Contingency כמשאב תרבותי במהלך אילתור של נגני גאז ובוחן את ההשפעה שלהם על מצבים קונפליקטואלים ואחרים.
https://www.facebook.com/IsrAnthro/posts/407310406064209

ג'אם אנתרופולוגי – מאמר של וילף בפקפוק
http://www.pickpook.org/oldsite/27eitan.htm